בשנה וחצי האחרונות ישראל עברה השמדת ערך עצמית עצומה. מהפכה משפטית שהביאה אותנו לסף מלחמת אחים; מחדל ביטחוני שכרוך בסבל ענק (למשפחות שכולות, לחטופים, לפצועים ולעקורים מביתם) ובהשפלה לאומית; ניהול מלחמה בלא יעדים מדיניים, הנראית כמו מסע לשום מקום; פגיעה בהרתעה מול איראן, שהעזה לפתוח במתקפת טילים מאסיבית; התדרדרות התמיכה הבין-לאומית בישראל; סדקים הנפערים בינינו לארצות הברית; לוחמה משפטית שמבקשת למתג אותנו כפושעי מלחמה; והתעצמות גל עכור של אנטישמיות, שמלחך אפילו ב"מקדשי הדעת" במערב, שקורא לסופה של מדינת היהודים.
כל אלו מחייבים היערכות מחדש של המערכת הפוליטית בישראל. מדינת ישראל איננה יכולה להמשיך בהתמודדות עם החזיתות הרבות הללו מתוך אותה מסגרת תפקודית שהנהיגה אותנו אל המצב הקשה הזה. הציבור מבין זאת: רק שליש ממנו נותן אמון בממשלה ובמי שעומד בראשה. זאת ועוד: רק כשליש מאמין שיושג ניצחון במלחמה (לעומת רוב מוחץ שהאמין בכך בתחילת המערכה). נדרש שינוי, ומהר.
את הדיון בשאלת האחריות למצב הקשה יש לקיים ברצינות ובקפדנות. אך אין להתנות כל פעולה היום במיצוי שאלת האחריות. המציאות דופקת בעוצמה מפחידה על דלתותינו הלאומיות, קוראת לנו להתעשת באופן מידי ולהשיב מלחמה שערה בכל החזיתות.
לב העניין בעובדה שישראל משותקת ואיננה מקבלת הכרעות החיוניות לעתידה. בניגוד להכרזותיו, ראש הממשלה איננו פועל בנחרצות למימוש מטרות המלחמה: משך כמחצית הזמן שחלף מאז שמחת תורה ישראל מתנהלת בפאסיביות, מגיבה ואינה יוזמת, ומאבדת נכסים חיוניים. השיתוק הוא תולדה של לחצים ואינטרסים פוליטיים כאן ובארצות הברית. כוחנו דל מלהשפיע על ההחלטות שמקבל הנשיא ביידן, נוכח מצבו בזירה הפוליטית שם. אבל, אסור להסכים לכך שהאינטרסים הפוליטיים כאן, בישראל, יכתיבו לנו שיתוק. כרגע, ראש הממשלה איננו מכריע בדילמות הצבאיות (החטופים, רפיח, מלחמה בצפון) ובענייני מדיניות (היום שאחרי ברצועה) משום החשש שכל החלטה תמוטט את הקואליציה. ישראל איננה מונהגת, אלא מנסה לתמרן בתוך מקבילית כוחות ולחצים המופעלים על ראש הממשלה מצד הימין הקיצוני, שותפיו במרכז, האמריקנים וסינוואר.
אין שעת חירום גדולה מזו הנוכחית, ולכן יש לקרוא ל"בחירות עכשיו" על מנת שהציבור יבחר הנהגה (הנוכחית או חילופית) שתקבל את אמונו. זוהי החלופה המועדפת בעליל. אבל, ככל שהרוב בכנסת מונע זאת, ראוי לאמץ מתווה ביניים ולגבש סביבו הסכמה רחבה. במתווה, שגובש עם המרכז לקידום ההגינות בישראל, מוצע שכל המפלגות הציוניות יצטרפו לממשלת חירום לאומית, בהנהגת ראש הממשלה הנוכחי, למשך 12 חודשים. כתנאי להצטרפותן ולהתחייבות שלא יפילו הממשלה במשך שנה, יחוקק חוק בהסכמה של 80 ח"כים ובו ייקבע מועד לבחירות כלליות בתום השנה. בחוק ייקבע שאין לשנותו אלא בהסכמה של 80 ח"כים.
המהלך רחוק מלהיות טריוויאלי: ראש הממשלה מתבקש לקצץ נתח ניכר מתקופת כהונתו, בניגוד לתוכניותיו. הוא גם יאבד תמיכה של הימין הקיצוני. מנגד, גם יריביו ישלמו מחיר כבד: אף שמטרתם היא סילוק מידי של ראש הממשלה – "אתה הראש; אתה אשם" – הם יצטרפו אליו למשך שנה ובכך לכאורה "יכשירו" אותו, לטווח המיידי. הם עלולים לאבד תמיכה של חלק ממנהיגי המחאה. ואולם, בתנאים הנוכחיים, ייצוב קואליציה רחבה והותרת המתנגדים במקום אליו הם שייכים – הקצה, היא הפעולה הפטריוטית הרציונלית הנדרשת.
ממשלת חירום-לאומית רחבה תפעל בתנאים טובים יותר בכל החזיתות:
בזירה הישראלית, היא תנמיך להבות המחלוקת בינינו ויהיה לה היבט מרפא ומלכד. היא תוכל לפעול למימוש מטרות המלחמה (ויישוב המתח ביניהן) מתוך ראייה מרכזית בלי להירתע מכוחנות של הקצוות. בזירה האזורית – היא תפגין את השותפות הישראלית בברית גורל ובכך תחזק את ההרתעה מול אויבינו. היא תציג לסינוואר את הגבולות שהרוב הישראלי מציב ליכולת הסחיטה שלו ותסכל את מאמציו להיזון מהמחלוקת הישראלית בעניין החטופים. בזירה הבין-לאומית – היא תבהיר לממשל ביידן כי החלטות הממשלה אינן משרתות אינטרס פוליטי צר, אלא משקפות אינטרס ציבורי רחב, כפי שרוב אזרחי ישראל מבינים אותו. הממשל ישקול ביתר זהירות את החלטותיו הלעומתיות, כשמולו עומדים הישראלים יחדיו. ולסיום, מלחמה עם חיזבאללה עלולה להיות קשה ממה שהכרנו עד כה. רק גיבוי על ידי רוב מכריע בעם, באמצעות ממשלת חירום-לאומית, יוכל להציב את האולטימטום הנדרש לחיזבאללה: היסוגו או תובסו.
זהו רגע היסטורי בתולדותינו. חייבים לשלב זרועות, למשך שנה, כדי להיחלץ מהמצר.