קולו של תא"ל דן גולדפוס הוא קריאה נואשת לעבר קברניט הספינה, זה שדלתו סגורה ואוזניו נאטמו. הספינה הצה"לית שבחרטומה עומד גולדפוס שטה היישר לעבר הסלעים שעלולים להטביע אותה. פנייתו ודבריו של הקצין שעומד בראש הלחימה מעל הראש של הרמטכ"ל בכל מצב תקין אינם מקובלים, אבל גולדפוס יודע שהמצב אינו תקין כלל. הוא קצין החוד של מלחמה שנתקעה, של מלחמה ללא כיוון או יעדים מהדרג המדיני, ללא הגדרת לוחות זמנים, ללא שום תוכנית ומטרות מדיניות. תא"ל גולדפוס נהפך לחוד של מלחמה שהפכה בעל כורחו למלחמה חלולה. רפיח היא הבועה המשקפת את הבעיה, חשיבותה הצבאית נחותה אבל נתניהו הפך אותה לסמל, לברלין של המלחמה ששם תושג ההכרעה. נשאלת השאלה, אם רפיח כל כך חשובה - למה כבר לא הלכנו אליה קודם בתחילת המלחמה? רפיח הינה סיומת לא רק מפאת משניותה, אלא שניתן לפרקה גם כחלק מהשלב הבא.
במצב המלחמה כעת, גם הכוחות שברשותו של תא"ל גולדפוס, שכבר דוללו, הם עודף כוח כשאין מספיק מטרות צבאיות וכוחותינו מתחילים להיבלע בים הכאוס הגואה שנוצר בעזה ללא שליטה אזרחית. זהו מצב שמאפשר את ההשתקמות מחדש של החמאס ברצועה. האמת צריכה להיאמר - לבד מהגדרת המלחמה, המצב בשטח כבר מזמן לא שם, והחמור מכל הינו הנתק של נתניהו מהמצב והניסיון לשעבד בכל מחיר את המלחמה לסיסמאות ריקות של מציאותו הפוליטית.
שר הביטחון, הנאמן למטרות המלחמה, מעלה כבר שלושה חודשים בקבינט את מה שנדרש כדי לא לאבד שליטה ולא להיגרר להפסד של ההישגים היקרים שהושגו, את הפתרון המדיני ההכרחי. גלנט מציג ארבע אופציות לכאורה להמשך: הראשונה היא שחמאס ימשיך לשלוט ברצועה, השנייה היא להותיר את הכאוס ברצועה, שבעצם משמעו גם המשך ריבונות חמאס וגם סומליזציה של אלימות, האפשרות השלישית היא שצה"ל ישלוט וינהל שניים וחצי מיליון עזתים, והאפשרות האחרונה והיחידה שיש לה סיכוי לשנות את המציאות של ריבונות חמאס זה לכונן במקומו את ארגון הפת"ח, שיש לו חשבון דמים ארוך-שנים עם החמאס והוא יוודא טוב מאיתנו שחמאס לא יחזור להרים את הראש. למעשה, אין לישראל שום אופציה מלבד הפת"ח, בהנחה שישראל לא יכולה להמשיך להחזיק בשטח לפחות שתי אוגדות קבועות, למרות שאיפתם של שני השרים סמוטריץ' ובן גביר להגיע לסיפוח של עזה. למעשה, כל אופציה לבד מכניסת הפת"ח פירושה מתן ניצחון מוחלט לחמאס.
הכישלון ההומניטרי הנחרץ שאמור היה לאפשר מרווח תמרון חיוני לישראל, נובע אף הוא מסירובו של נתניהו, מפחד שותפיו, לאפשר לבצע תוכנית הומניטרית סדורה שהוצגה בפניו. הבריחה מהחלטה הביאה להתדרדרות המצב בשטח לכדי חוסר במזון, כאוס ואלימות קשה שספק אם כיום יש דרך לתקן זאת מלבד הצבה של כוח חמוש שביכולתו לחלק אותו. במצב הזה או שצה"ל, בעל כורחו, יגרר לכך או שכוח משטרתי מקומי חמוש יעשה זאת. ברור שהחלטה שקולה שלושה חודשים קודם לכן הייתה מאפשרת ניהול נכון של הנושא ההומניטרי, לצד יכולת שליטה באוכלוסייה שהייתה מאפשרת ליטול אותה מידי חמאס. עם זאת, השיתוק הפוליטי של נתניהו הביא לתוצאה של התערבות בין-לאומית שלא רק שהינה משפילה על כך שאין ביכולתנו להשתלט על המשימה הלא מסובכת, אלא שההתערבות הבין-לאומית מצמצמת את מרחב החלטות של ישראל ואף תכפה בשלב מסוים את סיום המלחמה ובתנאים שלא ישראל תקבע.
היות וכל המאמצים ההומניטריים הבאים מכל הכיוונים לא פותרים את בעיית העיקרית של החלוקה הפנימית, הכאוס בינתיים רק גובר והולך והמצב כיום כבר לא מאפשר פתרון הומניטרי בלבד. גם פתרון אזרחי של ניהול הרצועה כבר לא רלוונטי, כי בלי כוח שיטור חמוש שישליט סדר כל כוח כזה יחוסל מיד. כך שההחלטה הרלוונטית כיום היא כבר אך ורק על כוח חמוש וכזה אפשרי רק של הפת"ח. עשרה גדודי שיטור חמושים שישתלטו על הבלאגן, יחזירו שליטה ויוודאו שהחמאס לא חוזר. בריחה נוספת מההחלטה הזאת, תדרוש תוך זמן קצר גיוס מחדש של כוחות וכיבוש מחדש של השטח עם המחיר הכרוך בכך, כי משטרה מקומית כבר לא תועיל.
הדרך להחזרת החטופים: הוצאת הריבונות מידי חמאס
חוסר ההצלחה בטיפול בהחזרת החטופים היא המלכוד הגדול ביותר, שבגלל היעדר אסטרטגיה ישראל ממולכדת בו. ישראל נלחמת ביד אחת בצבא חמאס וביד השנייה מנהלת איתו את המשא ומתן על שחרור החטופים. לסינוואר אין שום עניין אמיתי לתת לישראל אפילו לא חטוף אחד, אלא לגרום לישראל לעצור את המלחמה ולצאת החוצה מהרצועה. כל תשובה מצידו על פניות ישראל נועדה, מבחינתו, להרוויח זמן ולמצוא דרך לסלק את ישראל. המלכוד הוא שככל שישראל לוחצת יותר על עסקה, כך גובר כוח המיקוח של סינוואר. בהכירו את המצוקה הפוליטית של נתניהו, סינוואר כבר לא חושש שגורם כלשהו יחליף אותו ולמרות שצבאו מתפרק מבחינה צבאית, הוא מתעצם אזרחית ופוליטית. האיומים על מבצע ברפיח רק מחזקים אותו בשל הביקורת הבין-לאומית שהוא מקווה שתעצור את המלחמה. במצב הזה, מצוי המשא ומתן בדד-לוק, שהדרך הנכונה מבחינתה של ישראל לצאת ממנו היא להקים את החלופה של חמאס, או אז הייתה לסינוואר אצה הדרך שעלולה לסגור את פרק חמאס בעזה.
אם נתניהו באמת רוצה בהחזרת החטופים, הדרך היא להחליף את ריבונות חמאס בפת"ח. גם אם יסתבר אז שסינוואר לא רץ להחזיר חטופים, השלטון החדש שיכונן בעזה היה עושה הכול להחזיר את החטופים לישראל וללא כל תמורה, רק כדי לזרז את מהלך שיקום עזה ויציאתה של ישראל מהרצועה. לדאבוננו, אם לא נשנה את הדרך לא תשתנה התוצאה, לא תהיה עסקה ואנשינו ימשיכו להינמק במנהרות.
להיעדר האסטרטגיה ואי קבלת ההחלטות של נתניהו יש השלכה ישירה על אי פתרון הבעיה בצפון. למרות האיתותים של לבנון על הסכמה ל-1701, נסראללה לא יעצור את האש לפני הפסקתה בדרום, וגם אם ברצונה של ישראל לעשות מהלך צבאי נרחב בצפון היא נדרשת לרכז לכך מאמץ. גם זה כרוך בסיום מצב הלחימה בדרום.
הדבר הכי חשוב במלחמה זה ניהול הזמן וההחלטות הקריטיות באופן שיבטיח את השגת ההכרעה.
במלחמה, הבעיה איננה רק הלחימה הצבאית. ניהול מערכה בלתי מתחשב בסביבה הבין-לאומית וההבנה שהמלחמה המאוד אגרסיבית שמנהלת בצדק ישראל הביאה אותנו לבידוד בין-לאומי חמור, להטלת אמברגו, ולמשבר של חוסר אמון בראש הממשלה מצד האמריקנים. היו"ר צ'אק שומר אולי חרג מפוליטיקה ראויה, אבל הוא ביטא בדיוק את מה שחושב הנשיא וחלק ניכר מההנהגה. ישראל, שנהנתה מקרדיט בין-לאומי עצום בתחילת המלחמה המוצדקת ביותר בתולדותיה, איבדה את האשראי לא בשל המלחמה הקשה אלא בשל החולשה בקבלת ההחלטות הנדרשות בזמן, ואת זה כולם רואים. ראש ממשלה שבורח מהחלטות קריטיות כבר שלושה חודשים, גורם לאיבוד הישגי המלחמה ויביא את ישראל לכישלון היסטורי.
כל ההחלטות הנדרשות מגיעות לשולחנו של ראש הממשלה בזמן. הן מנומקות היטב, הינן בעלות היגיון ומכירות במציאות המורכבת. הן תואמות את מטרות המלחמה שאישר הקבינט, וכל הפורום הביטחוני ממליץ לקבלם, רק ראש הממשלה מונע את קבלת ההחלטות. באופן הזה, עולה ספק רב באשר ליכולתו של ראש הממשלה להמשיך ולנהל את המלחמה הגורלית ביותר לגורלנו ולעתידנו.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים