בשבועות האחרונים מלאו שנתיים למלחמה באוקראינה, והיא מתאפיינת כיום כמלחמת התשה שסופה אינו נראה באופק. זו המלחמה הרחבה והברוטלית ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, שמתנהלת במאפייני מלחמת שחיקה אכזרית של מעצמה חמושה בגרעין התוקפת את שכנתה, שהתפרקה מנשקה הגרעיני. מדובר במלחמה סטטית יחסית, של קווי הגנה מבוצרים ושוחות, שמייצרת היקף אבדות מחריד – מאות אלפי הרוגים ופצועים לכל צד, על פי ההערכות.
המלחמה היא רב-ממדית ומתנהלת בתווך האווירי, הימי, האלקטרו-מגנטי, הקיברנטי והלווייני (מאפייני לחימה של המאה ה-21), אך מתאפיינת בעיקר בשימוש נרחב בארטילריה, שחזרה לתוארה הישן כ"מלכת הקרב", בכוחות משוריינים המתמרנים במרחבים אורבניים ופתוחים, בתחרות על יכולות ייצור מלחמתי ולוגיסטיקה, ובתקיפות מדויקות טילים ומל"טים נגד תשתיות קריטיות בעורף האזרחי.
ברמה הגיאו-פוליטית הגלובלית, המלחמה היא חלק מהמאבק בין המעצמות ובין מערך הבריתות במזרח ובמערב. פוטין, שבין היתר יצא למלחמה כדי לבלום את התרחבות נאט"ו בגבולות רוסיה, השיג תוצאה הפוכה עם הצטרפותן לברית של פינלנד ושוודיה. ועדיין, על הקרקע הרוסים מחזיקים בכ-18% מהטריטוריה האוקראינית ואף סיפחו ארבעה מחוזות לפדרציה הרוסית.
היפוך מגמה בשדה הקרב
בשנה הראשונה אוקראינה הצליחה לבלום את המתקפה הרוסית נגד הבירה קייב והערים המרכזיות בדרום המדינה, ואף להחזיר לעצמה בסתיו חלק מהשטחים שכבשה רוסיה במזרח ודרום-מזרח אוקראינה, בדגש על הערים חרקוב וחרסון.
בשנתה השנייה של המלחמה נרשמה התאוששות רוסית ובלימת המומנטום של אוקראינה, חרף תקיפות ספורדיות שביצעה בעומק רוסיה, הטבעת ספינות רבות של הצי הרוסי בים השחור והפלת מטוסים רוסיים. מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ נהדפה על ידי הצבא הרוסי, שהאיץ גיוס ואימון של חיילים חדשים שנשלחו לחזית, ביצר את קווי ההגנה במזרח המדינה ושיפר את היכולת הלוגיסטית לתגבר ולתספק אותם. במקביל, רוסיה הרחיבה באופן ניכר את הספק הייצור של התעשיות הצבאיות (בדגש על פגזי ארטילריה) ואת היבוא הצבאי מאיראן (מל"טים, טילים) וצפון קוריאה. בשטח, הכוחות הרוסים זכו להישגים, בראשם כיבוש הערים האסטרטגיות במזרח – את באחמוט במאי 2023, ובשבוע החולף, לאחר מתקפת התשה שנמשכה חודשים, את אבדיבקה, ממנה יכולים הרוסים להמשיך בהתקדמות דרומה ומערבה.
מנגד, בצבא אוקראינה הולכים וגוברים הקשיים, בצל התארכות המלחמה והצורך הקריטי לשמר אורך נשימה להמשך. מלאי התחמושת מצומצם (מדווח על יתרון של 1:5 לטובת הרוסים בכוח אש), הפערים ביעדי גיוס חיילים וריענון היחידות המותשות מעמיקים, והסיוע האמריקני הצבאי, הקריטי, מתעכב (הרפובליקנים בעידוד טראמפ מנסים לטרפד בקונגרס את חבילת הסיוע בהיקף של כ-60 מיליארד דולר). במקביל, מדינות אירופה לא מצליחות לעמוד ביעדי הייצור שהציבו באופן המשפיע על קצב הסיוע לאוקראינה, וגם מטוסי ה-F-16 שהובטחו לה טרם סופקו. בתנאים אלה, המערכה נמצאת בעיתוי רגיש במיוחד עבור קייב. זה השתקף, בין היתר, בהחלטת הנשיא זלנסקי להחליף לפני כחודש את הרמטכ"ל האוקראיני.
למרות ההישגים הרוסיים, המלחמה באוקראינה עדיין סטטית למדי ו"קרב השוחות" נוסח מלחמת העולם הראשונה צפוי להימשך אל תוך השנה השלישית. אבל היפוך המגמה באוקראינה שולח גלי הדף ומעורר דאגה עמוקה ברחבי יבשת אירופה כולה.
מדינות אירופה חוששות כי שילוב בין הישגים רוסיים באוקראינה לבין מחויבות פוחתת של ארצות הברית לברית נאט"ו תחת טראמפ, תותיר את אירופה לבדה מול תוקפנות גוברת מצד פוטין וסיכון מחריף לעימות צבאי בין רוסיה למדינות אירופה. איתותים מטרידים ששיגרה מוסקווה בהקשר לחבל הרוסי הבדלני במולדובה, לצד הצהרותיו הבוטות באחרונה של טראמפ על מחויבות פוחתת לברית נאט"ו ולהגנה על חברותיה, מעוררות דאגה עמוקה באירופה, שלא לומר בעתה. על רקע זה, כפי שהמחישו הדיונים בכנס הביטחון הבין-לאומי במינכן בחודש שעבר, אירופה, בהובלת גרמניה, ממוקדת כיום לגמרי בביטחונה הקולקטיבי, בהתחמשותה ובחיזוק יכולותיה להגן על עצמה מול איום רוסי מתפתח. כחלק מכך, היא פועלת להגדיל את תקציבי ההגנה ותעשיות הביטחון ביבשת.
בין אוקראינה לעזה
המלחמה באוקראינה סיפקה לישראל הזדמנות למידה חשובה על מאפייני המלחמות במאה ה-21, בלי לשלם את מחיר המלחמה. לאחר 7 באוקטובר, לקחים אלו צריכים להיבחן גם בפריזמה של הכישלון הישראלי המחריד בשמחת תורה וגם לאור לקחי המלחמה בחמאס ובחיזבאללה בחודשים האחרונים.
המלחמה בעזה ובחזיתות נוספות שהתלקחו התבררה לא רק כמערכה צבאית בין ישראל לחמאס, אלא כמערכה אזורית שהיא פרק אחד בתחרות עולמית גדולה ורחבה בהרבה, בין המעצמות, שהמלחמה באוקראינה היא אחד מביטויה הבולטים. מהבחינה הזו, מלחמת "חרבות ברזל" מצטרפת לקו השבר במאבק בין "ציר הרשע" - איראן, ארגוני הטרור השונים הפועלים בחסותה, סוריה ותימן, שלצידו התייצבו רוסיה וסין - לבין מחנה מערבי-ערבי-ישראלי החותר ליציבות, ביטחון ושימור הנורמות הבין-לאומיות, בהובלת ארצות הברית.
למעשה, ברמה הגלובלית, המזרח התיכון הפך למגרש משמעותי בתחרות בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין, עוד לפני המלחמה בעזה. חצי שנה לתוך המלחמה באוקראינה, איראן קיבלה החלטה אסטרטגית להתייצב לצד רוסיה ולספק לה מל"טים מתאבדים מתוצרתה, שצללו על מאות מטרות תשתית קריטיות, צבאיות ואזרחיות, באוקראינה. איראן מאפשרת לרוסיה אורך נשימה באוקראינה ומקשה על הבסתה, החיונית מבחינת ארצות הברית כדי להרתיע את שי ג'ינפינג מלנקוט מהלך דומה לזה של פוטין ולהתנפל על טייוואן. מהבחינה הזו, עוצמת התמיכה של ארצות הברית בבעלת בריתה הקרובה, ישראל, היוותה ועדיין מהווה מבחן לאמינותה ולנחישותה להגן על גם על טייוואן, אם סין תחליט לפלוש אליה.
הקשר בין תחרות המעצמות מאוקראינה ועד טייוואן לבין העימות בעזה, קיבל ביטוי סמלי בבקשת סיוע החירום לישראל (14.3 מיליארד דולר) שהגיש הנשיא ביידן לקונגרס על רקע המלחמה בעזה. בקשת הנשיא נכללת בתוך חבילה (בהיקף של 105 מיליארד דולר) הכורכת יחדיו את הסיוע לישראל עם הסיוע לאוקראינה ולטייוואן, באופן המהווה, בין היתר, ביטוי להיגיון עמוק הקושר בין שלושת המוקדים ה"חמים" בתחרות המעצמות: אוקראינה, המזרח התיכון וטייוואן.
מנגד רוסיה, ובמידה מסוימת סין, התייצבו מצידו השני של המתרס, נמנעו מלגנות בפומבי את ההתקפה הרצחנית של חמאס ומובילות מדיניות המבקשת להצר את צעדיה של ישראל במערכה להשמדת הארגון. למעשה, לרוסיה אינטרס בהסלמה במזרח התיכון, שמסיטה את הקשב והמשאבים של המערב מהמלחמה באוקראינה ודוחפת את מחירי הנפט כלפי מעלה.
קשר מסוג אחר בין המלחמות באוקראינה ובעזה מבקשים לקדם בעולם ארגוני ה-BDS, המנסים לייצר תמונה מקבילה בה ישראל היא הצד הרוסי בעימות בעזה, והחמאס הוא אוקראינה. מדובר בהשוואה מופרכת המתעלמת מהעובדה שישראל ואוקראינה הן שתי דמוקרטיות שהותקפו, ללא פרובוקציה, בברוטליות ותוך ביצוע פשעי מלחמה (בבוצ'ה ובעוטף עזה). ישראל נדרשת להדוף את הנרטיב המסוכן שמבקשים לקדם חורשי רעתה, בין היתר באמצעות העמקת השתייכותה והזדהותה עם מחנה המערב וארצות הברית. מהבחינה הזו, דחיית בקשתו של זלנסקי להגיע לביקור הזדהות בארץ מיד לאחר ה-7 באוקטובר הייתה מדיניות שגויה וקצרת רואי.
מה ישראל יכולה ללמוד מהמלחמה באוקראינה?
אורך נשימה
בתום שנתיים, ברור כי המלחמה באוקראינה היא מלחמת התשה בהיקף אדיר, שבה הצד הרוסי, המפגין יתרון באורך נשימה, זוכה להישגים. הספקי ייצור של פגזים ארטילריים, תחמושת וחימושים מדויקים (למרות סנקציות מערביות על רכיבי מפתח), היכולת הלוגיסטית לשנעם לחזית, גיוס בהיקף עצום ורגישות נמוכה לאבדות – כל אלה, יותר מיכולות סייבר, חלל ותודעה (הגם שהן מהוות מכפיל כוח) התבררו כמשתנים הקריטיים שעשויים להכריע את גורל העימות.
בעוד שהתעשייה הרוסית התגייסה בעוצמה לייצור צבאי מואץ לטובת תמיכה במאמץ המלחמה באוקראינה, קווי הייצור של תעשיות הביטחון במערב מתקשים לפעול בספיקה הנדרשת כדי לתמוך בנשק ובתחמושת, הן במערכה באוקראינה, הן במאמץ הצבאי של ישראל בעזה ובניית מוכנותה למלחמה אפשרית בלבנון והן בחימוש טייוואן כדי להרתיע את סין מפלישה.
זו מציאות הממחישה לישראל ולצה"ל - במיוחד על רקע המלחמה בעזה, שנדמה כי מסמנת את חזרת ישראל ל"עידן" של מלחמות ארוכות – את הצורך האקוטי בהבטחת אורך נשימה. זאת, בוודאי אם המלחמה תתרחב לזירות נוספות, בדגש על לבנון. ישראל נדרשת לשנות סדרי עדיפויות תקציביים במטרה לשדרג ולהרחיב את הבסיס התעשייתי-ביטחוני, לוודא מלאים מתאימים ללחימה ארוכה, לשפר את הספקי הייצור של התעשיות הצבאיות ולהבטיח גיבוי מעצמתי איתן, שיאפשר אספקה שוטפת של אמצעי לחימה, תחמושת וחלפים במהלך מלחמה ארוכה, והשלמת מלאים מהירה בעקבותיה.
"רגל" ההגנה
במלחמת אוקראינה, הרוסים הוכיחו כי גם ללא עליונות אווירית מוחלטת ניתן לנהל מערכה באש מדויקת נגד תשתיות חיוניות, ולהשבית רשתות חשמל, תחנות כוח, מתקני אנרגיה, מפעלי מים ושפכים וכדומה. טילי שיוט, טילים בליסטיים ומל"טים מתאבדים מתוצרת איראן ממשיכים לזרוע הרס בערי אוקראינה, ומייצרים עבור הרוסים הישג בלחימה במחיר כבד לעורף האזרחי. השימוש הרוסי האינטנסיבי במל"טים איראניים אִפשר לאיראן להפיק לקחים מבצעיים מהפעלתם, אותם סביר כי היא חולקת עם חיזבאללה, החות'ים והמיליציות העיראקיות.
המלחמה באוקראינה, וחמשת חודשי הלחימה בעזה ובחזית לבנון, במהלכם חיזבאללה הפעיל אש מדויקת נגד תשתיות צבאיות ישראליות - ממחישים לישראל כי משלושת נדבכי תפיסת הביטחון, שבהם כשלה ב-7 באוקטובר - הרתעה, התרעה והגנה - את השינוי וההשקעה הגדולים ביותר דורשת "רגל" ההגנה. ישראל תידרש למגן תשתיות קריטיות בעורף (כולל העתקה או בנייה בתת-קרקע) שיבטיחו רציפות תפקודית בחירום, להגדיל מלאי מיירטים, להאיץ את פיתוח "מגן אור" ועוד.
במקביל, כמו באוקראינה, רכיב היקף הסד"כ בקו העימות מסתמן כקריטי. ישראל חייבת לעבות באופן ניכר, כולל עומק ועתודה, את הנוכחות הרציפה של צה"ל ביישובים לאורך הגבולות (סד"כ, מכשול, מוצבים) ומעבר לקו הירוק. מלחמות ארוכות, פוטנציאלית בכמה זירות בו-זמנית, ומשימות בט"ש אינטנסיביות בשגרה, מחייבים צבא סדיר ומערך מילואים גדולים בהרבה מהקיימים כיום; ואלו יהיו אפשריים רק באמצעות הרחבת הציבור הנושא בנטל.
המשענת המעצמתית
המלחמות באוקראינה המחישו את חשיבותה הקריטית של תמיכה וגיבוי מצד מעצמת-על אחת לפחות, כפי שטען מימים ימימה בן-גוריון גם ביחס לישראל. המלחמה בעזה המחישה באופן מובהק כי לישראל אין תחליף לארצות הברית כמשענת אסטרטגית המבצרת את ביטחונה - בוודאי לא רוסיה וסין, שמצדדות בחמאס, נמנעו מגינויו ונוקטות מדיניות לעומתית לישראל במלחמה, המשרתת את הציר הרדיקלי במזרח התיכון.
כפי שקרה באוקראינה עם הפלישה הרוסית, ארצות הברית התייצבה לצד ישראל בעיתוי קריטי שבו היא איבדה לרגע שיווי משקל כתוצאה ממתקפת הפתע של 7 באוקטובר. ארצות הברית, בהובלה אישית של הנשיא ג'ו ביידן, "תפסה פיקוד" והתייצבה מיד ובעוצמה לצידנו כדי להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהתפתות לנצל את המצב ולהצטרף למלחמה. ארצות הברית גם תספקה את ישראל צבאית, פרסה מעליה "כיפת ברזל" מדינית (הטילה שלוש פעמים וטו במועצת הביטחון), הקצתה עבורה 14 מיליארד דולר סיוע, מיירטת טילים וכטב"מים המשוגרים לעברה מתימן ועיראק, ויזמה מערכה הגנתית והתקפית לאבטחת ספינות ונגד תשתיות החות'ים, כדי לשמר את חופש השייט בים האדום. מהלכים אלה הוכיחו באופן ברור כי ארצות הברית, ולא סין או רוסיה, היא המעצמה בעלת המנופים וההשפעה הדומיננטיים לא רק באירופה, אלא גם במזרח התיכון; וכי ישראל כבר לא יכולה לתמרן בין המעצמות וחייבת להתייצב באופן ברור במחנה האמריקני.
בה בעת, חשוב להתבונן במדינות אירופה הנערכות לשינוי אפשרי במדיניות התמיכה האמריקנית בנאט"ו, במקרה שטראמפ ייבחר לנשיא, בשל נטיותיו הבדלניות והסתייגותו העקרונית מסיוע חוץ. בתנאים אלה, ממשלת ישראל חייבת להימנע מחיכוך עם ממשל ביידן האוהד, ואף לבחון מחדש את יחסיה עם סין בהקשר זה. זאת, במטרה לבצר ככל הניתן את הגיבוי האמריקני בהקשרים מדיניים, צבאיים וטכנולוגיים. ייתכן שאף נכון לבחון פעם נוספת אם השיקולים בגינם הסתייגה מערכת הביטחון מברית הגנה בין המדינות עד היום, עדיין תקפים גם בנסיבות הנוכחיות.
נכסיות לאירופה
החשש האירופי הכבד מהתגברות האיום הרוסי הישיר על מדינות האגף המזרחי של ברית נאט"ו מצד אחד, לצד שחיקה פוטנציאלית במשענת ההגנה האמריקנית מצד שני, מובילים את אירופה להאיץ את בניין כוחה הצבאי, אותו הזניחו מדינות היבשת במשך עשורים. מדינות אירופה יזדקקו לידע ולניסיון הצבאי של ישראל (במיוחד על רקע לקחי הלחימה האחרונים במלחמות אוקראינה ועזה), כמו גם למערכות הנשק המתקדמות שלה בעיקר בתחומי ההגנה האווירית, הטילים ומיגון טנקים. גם מערכות המודיעין, הפיקוד והשליטה והסייבר הישראליות, שיעילותן הומחשה בבירור במלחמה אחרי הכישלון שקדם לה, מביאות יתרונות ברורים לשדה הקרב שאירופה תרצה לרכוש.
מעבר לעולם עתיר התקציבים שנפתח בפני התעשיות הביטחוניות, שיתוף פעולה צבאי במגוון תחומים עם מדינות אירופה יחזק את הקשר האסטרטגי בין הצדדים, שעשוי להוביל למיזמים משותפים, שיאפשרו לישראל ליהנות בטווח הבינוני גם מיכולות הייצור המתרחבות של התעשיות הצבאיות האירופיות. על הבסיס הביטחוני ניתן להרחיב את שיתופי הפעולה גם לתחומי האנרגיה, מסדרונות תעבורה על בסיס תוכנית ביידן לחיבור בין אסיה לאירופה (IMEC) ועוד. כל אלה מותנים בכך שישראל תדע לשמר את הקשרים עם הממסדים האירופיים, בצל ביקורת הולכת וגוברת על פעולותיה הצבאיות בעזה, ולהרחיב את תפוקותיה הביטחוניות לייצוא לאחר המלחמה.
הממד הגרעיני
אחרי עשורים שבהם התקבעה התפישה כי מאזן האימה של השמדה הדדית מרחיק סכנה של עימות גרעיני, שב לרחף החשש מהפעלת נשק גרעיני, טקטי, באוקראינה. בשנתה השנייה של המלחמה המשיך פוטין לשגר איתותי הרתעה גרעיניים, שנלקחים ברצינות רבה על ידי ארצות הברית ואירופה.
מנגד, המלחמה עד כה מוכיחה כי החסמים להפעלת נשק גרעיני עדיין תקפים, כי הוא אינו מרכיב מכריע בשדה הקרב וכי גם שחקן חזק המחזיק בו עלול לספוג אבדות קשות בלוחמה קונבנציונלית. ועדיין, המטרייה הגרעינית אפשרה לפוטין "להתנפל" על אוקראינה ולהגביל את יכולת ההתערבות של ארצות הברית ונאט"ו, נוכח חששן להידרדרות למלחמת עולם שלישית.
מבחינת ישראל, המלחמה באוקראינה ממחישה את מגבלות ההרתעה מול מהלכי כוח קיצוניים של מדינה תוקפנית ובלתי מרוסנת הפועלת בחסות מטרייה גרעינית. למעשה, המלחמה מספקת "קדימון" למציאות הבלתי נסבלת שעלולה להתפתח במזרח התיכון אם איראן תחזיק בנשק גרעיני, שבחסותו יחריפו מאוד האגרסיביות והתעוזה של שלוחיה; ומדגישה מדוע אסור "להוריד את העיניים" מתוכנית הגרעין האיראנית, גם בזמן מלחמות מתמשכות באירופה ובעזה.
בשורה התחתונה
בהיעדר הכרעה ברורה, המלחמה באוקראינה צפויה להיכנס עמוק לשנתה השלישית וייתכן שאף מעבר לה, ולהמשיך לערער את היציבות במערכת הגלובלית, כמו גם את המזרח התיכון וישראל בתוכו.
המלחמה באוקראינה מגלמת מבחינת ישראל שורת לקחים אופרטיביים, שנדמה כי תוּקפו ביתר שאת במלחמה שנכפתה עלינו בעזה ועלולה להתרחב לחזית הצפונית, ואף להפוך לעימות אזורי.
בתחום הכלכלי, שתי המלחמות מבליטות את הצורך של ישראל בשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים במסגרת מעבר לכלכלת מלחמה. במישור המדיני-אסטרטגי, הומחשו הצורך החיוני של ישראל בגיבוי מעצמתי, קריטיות המשענת ללא חלופה שמעניקה לה בעלת בריתה היחידה ארצות הברית, ומקומה הטבעי במחנה המערבי בהובלת ארצות הברית - אליו היא מחוברת לא רק ברמה הערכית אלא גם ברמת האינטרסים ארוכי הטווח שלה: הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL