במשא ומתן לעולם יש שני צדדים המגיעים לשולחן כדי למלא את משאלותיהם, בתקווה שהצד ממולם מוכן להעניק להם את הנדרש ומוכן לקבל את מה שיש להם להציע. במצב שנוצר בינינו לבין ארגון הטרור חמאס, לצדדים יש משאלות שהצד השני איננו יכול לספק, כי הדרישה כוללת את מימוש הכוונה להשמיד את הנושא ונותן - זה את זה.
חמאס מבקש מישראל את הפסקת המלחמה, נסיגת ישראל משטחי רצועת עזה, שחרור כל הפלסטינים מבתי הסוהר בישראל, לרבות מרצחי 7 באוקטובר, ולקינוח ערבות בין-לאומית להמשך שלטונו בעזה. בתמורה לכל זאת הוא מוכן לדבר על שחרור חטופינו. מהצד השני, ישראל מוכנה להפוגה ארוכה במלחמה ולשחרור אסירים, אפילו את כולם, ובהמשך השמדת חמאס.
לישראל ברור שהמחיר לקבלת הדרישות של חמאס הוא ארוך-טווח, והוא מבטא את ניצחונו של חמאס, שיביא בעתיד לחיזוקו הניכר בזירה כולה. מאחר שמטרתו של חמאס היא השמדת ישראל, יהיו להתחזקות חמאס תוצאות עתידיות הרסניות לישראל, שיגבו חיי אזרחים רבים וישנו מהותית את אופי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
המבנה הפוליטי בישראל, גם אם יקבל את הטענה שיש לשחרר חטופים בכל מחיר, לא יאשר עסקה מסוג זה, כך שאנחנו מוצאים את עצמנו בדרך ללא מוצא.
משפחות החטופים, בהובלת המטה שהקימו, מבקשים להביא את כל החטופים הביתה "ועכשיו". הקריאה הזאת מתבססת על ההנחה שיש איזה קסם אשר בקיומו יפתור את הסבך כאילו לא היה. כאילו יש איזה "הוקוס פוקוס" שניתן לביצוע לו רק הממשלה הייתה רוצה בזאת.
המטה מדגיש את הסכנות האורבות לחטופים בשבי ודורש, לפעמים תוך הצבת אולטימטום, שנסכים לדרישות חמאס ללא התחשבות במחיר שהם יגבו מאיתנו. הדרישה הזאת מגובה בטענת הערבות ההדדית, הכה חשובה בישראל ושבלעדיה לא יהיה ניצחון בעזה. מעבר לדרישות המטה, יש לא מעט בכירים לשעבר ופוליטיקאים בהווה שמגבים את הדרישה לעסקה עכשיו ומסבירים שיש עוד זמן לפגיעה עתידית בחמאס.
לצערנו, אלו חלומות באספמיה והנחות ללא קשר למציאות. ארגון הטרור לא מוכן לשום מהלך ללא ערבויות שיבטיחו את עתידו ואת חוסר יכולתה של ישראל להמשיך במיטוטו. אין ולא הייתה כל עסקה שישראל הייתה יכולה להציע והייתה נשקלת בצד השני. ככל שחמאס רואה שהלחץ לשחרור החטופים גובר, כך הוא מקשיח את עמדתו ומסרב לכל אפשרות שאינה מנציחה את קיומו. למתווכים השונים אין באמת יכולת השפעה על חמאס בעזה ולעסקאות השונות המדווחות בתקשורת אין באמת אחיזה במציאות.
מבחינתו של ארגון הטרור, ככל שהוא יחזיק מעמד וינצל מחד את סבלו של העם בעזה ומאידך את כאבו של הציבור בישראל, כך הוא מתקרב להפסקת הלחימה בלחץ בין-לאומי ופנים-ישראלי.
הסכנות האורבות לחטופים אינן גדולות מהסכנות האורבות לחיילינו הנלחמים בעזה. גם משפחות הלוחמים ערות בלילה כמו משפחות החטופים. יש בישראל מאות אלפי פליטים שחייהם אינם חיים. בעיקר, יש כאן מדינה שצריכה לקום מהאפר של 7 באוקטובר ולייסד כאן חיים חדשים, בטוחים, שבהם אין טרור מעבר לגדר ואין טילים כל שני וחמישי.
במצב עניינים זה, ועם כל ההזדהות שיש לכולנו עם החטופים ומשפחותיהם, הביטחון הלאומי של ישראל ועתידה הם ומעל ומעבר לכל שיקול אחר, כולל שחרור החטופים. אם חס וחלילה נתפתה וניכנע לחמאס, לא יהיה לחטופים לאין לחזור, וצפויים לנו אתגרים בלתי אפשריים במאבק העתידי בטרור.
הגיעה השעה שהמשמעויות הביטחוניות יצוינו בצורה מלאה. עם זאת, משפחות החטופים זכאיות לכאבן הציבורי ולכל פעולה שיחליטו עליה. החטופים ומשפחותיהם חשובים לכולנו מאוד, אבל גם משפחות חיילינו, ומה לעשות - גם עתידה של המדינה ואחינו ואחיותינו, מיליוני הישראלים.
>>> רמי איגרא הוא ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד לשעבר