ב-24 בינואר 1999, אחד הנהגים במשרד ראש הממשלה התבקש לנסוע לביתו של שר הביטחון יצחק מרדכי במוצא כדי למסור לו מכתב שבו הבשורה: "אדם שמועל בעקרונות של הבוחרים שלנו, אינו ראוי להמשיך ולכהן כשר בממשלה שאני עומד בראשה". אני זוכר את האירוע הזה כאילו התרחש אתמול. זו הייתה הפעם הראשונה שנתניהו מפטר שר בממשלתו. הוא עשה זאת מאחר שנודע לו שמרדכי "מפלרטט" עם מפלגת המרכז ובעצם שוקל לעזוב את הליכוד ולהתמודד באמצעותה על ראשות הממשלה. אלו היו "פיטורים בהפתעה". איש לא ציפה לזה, גם לא מרדכי.
נתניהו היה כה מרוצה מהמהלך וראה בזה אקט של מנהיגות. ההמשך היה פחות מלהיב. מרדכי אכן הפך ליריב וביקש מ"ביבי להסתכל לו בעיניים". אומנם הוא ומפלגת המרכז התרסקו פוליטית, אך גם נתניהו יצא ניזוק. מי שזכה מההפקר היה אהוד ברק – כמאמר הקלישאה: שניים רבים, השלישי לוקח.
לפני שנה זה שוב קרה: שר הביטחון, יואב גלנט, קרא תיגר על נתניהו כשהזהיר אותו מהמשך יישום ההפיכה המשפטית. 24 שנים אחרי מרדכי, נתניהו שוב פיטר את שר הביטחון שלו אך הפעם, בלחץ מפגיני קפלן והתקשורת, חזר בו מהודעת הפיטורין. אקט "המנהיגות" הומר, לדעתי, בפחדנות. אומנם, גלנט היה אז "בצד הנכון" של הפוליטיקה, מה גם שתכלס? הרפורמה מתה!
העובדה שנתניהו חזר בו מהפיטורין לא התפרשה כאילו הוא "קיבל שכל", אלא כי הוא מפחד. נתניהו שגה אז, לדעתי, כשלא פיטר את השר הנואם-סורר. הנה, היום הוא משלם את המחיר. גלנט למעשה קיבל חסינות. ראש השבט אינו יכול לומר את דברו: גלנט יתקוף – על רפיח, על היום שאחרי, על לבנון ועל חוק הגיוס. ונתניהו? מקסימום יחזור לפרקטיקה המוכרת: יתעלם, לא יזכיר בפומבי את המילה "גלנט", יקרב אנשים אחרים (כמו המשקיף החדש ישראל כ"ץ) וניסה כהרגלו לייבש את מי שסר חינו בעיניו. גלנט יודע את זה. הוא ימשיך לאתגר את נתניהו ולבנות לעצמו מחנה של "הליכודניק השפוי האחרון".
באחת ממערכות הבחירות יצאנו עם הסטיקר: "נתניהו. מנהיג חזק לעם חזק". התקשורת רעשה וגעשה. לטענתה זו סיסמה פשיסטית מבית היוצר של מוסוליני. נכנענו לביקורת וגנזנו את הסטיקר. ביום חמישי, למראה נתניהו נלחץ ממשבר גיוס ("בחירות עכשיו זה ניצחון לחמאס", "אסור לקרוע את העם" ושוב: בחירות הן סכנה), תהיתי: העם חזק זה ברור, השאלה האם המנהיג עודנו כזה. כששר, חבר קבינט המלחמה, אינו "סופר" את נתניהו וטס לארצות הברית – על אפו ועל הרבה חמתו, נשאלת שוב השאלה, מה ראש השבט יכול לעשות? התשובה: כלום. השר בני גנץ הפך להיות "סטודנט חופשי". הוא עושה מה שבא לו מתוך ידיעה ברורה: נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לפטר את גנץ. עצם היות גנץ שותף למהלכי המלחמה ולמדיניות שלה בעניין החטופים – מעניקים לנתניהו אשראי ציבורי ושקט תעשייתי. גם גנץ יודע שסתם כך לפרוש מהקבינט לא יתפרש כאקט ממלכתי. צריך סיבה ממש טובה וזו לא בנמצא. גנץ ונתניהו הם כמו זוג שלא סובל האחד את השני אבל כל אחד, מסיבותיו הוא, חושש לפרק את החבילה.
בדיוק ארבע שנים אחרי טראומת ממשלת החילופים, גנץ מוצא עצמו כלוא בערך באותו מקום. אומנם הוא הרבה יותר פופולרי מבעבר (אז נתניהו נהנה מ-36 מנדטים בעוד גנץ עם 33), אבל גם הוא, כמו נתניהו וכמו גלנט, יודע: מי שחפץ אריכות חיים פוליטיים אל לו לטרוק את הדלת בפני החרדים. מכאן, לא אתפלא אם יימצא פתרון קצת יותר מקוסמטי של גיוס הדרגתי של החרדים. גנץ (ידידו של דרעי) לא ממש יוכל להתנגד וגלנט, אהוב מחאת קפלן שמבין שעתידו, אם בכלל קיים כזה, הוא רק בליכוד, יברך על הפתרון. השניים: גלנט וגנץ, בהפוך על הפוך, ימצאו עצמם, שלא ברצונם, מליצי היושר של נתניהו.
פעם, אחרי שנתניהו מסר שטחים לפלסטינים, אמר לי חב"דניק, מהוגי הקמפיין "ביבי טוב ליהודים" - שזהו. נתניהו גמר. הקדוש ברוך הוא כבר לא איתו. חלפו 24 שנים, לנתניהו יש את גלנט וגנץ. הוא כנראה לא צריך את אלוהים.
