השאיפה המגלומנית של נתניהו ל"ניצחון מוחלט על חמאס" יוצרת מצב שבו החמאס לא יובס והטיפול בבעיות הביטחון המשמעותיות של ישראל, כמו חיזבאללה, המצור הימי החות'י והחזרת ההרתעה האזורית – כלל אינו מטופל. נתניהו, ועימו כל קבינט המלחמה, מגלנט עד גנץ, תמימי דעים בנידון: המלחמה לא תסתיים ללא הגעה לקו הגמר ברפיח.
לכל העולם מוצג מצג שווא המבוסס על נתונים עובדתיים נכונים: 75% מהמסגרות הגדודיות של חמאס פורקו ונותרו עוד שישה גדודים, מהם ארבעה ברפיח. אבל האם כל הסיפור הוא שאלה של כמה גדודי חמאס מפורקים ועברו מהתגוננות מאורגנת ללוחמת גרילה? העיסוק האובססיבי רק בכיבוש רפיח מונע מצה"ל השגת יעדים חשובים לא פחות לחודש הקרוב. עזה אינה מרוץ שליחים שבו צריך רק "להעביר מקל" - אלא מרתון שבו ישראל עדיין לא השיגה את מטרותיה האסטרטגיות. התוצאה: ניצחון טקטי עלול להפוך לתבוסה אסטרטגית.
סינוואר: “הישראלים נמצאים בדיוק במקום שאנחנו רוצים שהם יהיו"
לאחר חמישה חודשי לחימה, צריך להישיר מבט לציבור ולומר את האמת:
- השגנו, חלקית בלבד, את היעד של החזרת החטופים. למעשה, חמאס הקשיח מאז את עמדותיו, הוא מרגיש מנצח.
- הרצון הישראלי "למוטט את שלטון חמאס" לא הושג. מנגד, חמאס מצליח לייצר לחץ בין-לאומי באמצעות טענות על "רצח עם", תמונות של ילדים שכביכול גוועים ברעב ומספרים של הרוגים עזתים המוצגים כולם כ"אזרחים". ה"וול סטריט ג'ורנל" דיווח כי סינוואר בונה על כך לקראת הקרב ברפיח והעביר מסר לבכירי חמאס בקטאר: “אל תדאגו, מספר ההרוגים הגבוה בקרב האזרחים יוביל ללחץ על ישראל להפסקת הלחימה". לפי העיתון, בלדר מטעם סינוואר אף הגיע לדוחה עם פתק בזו הלשון: “הישראלים נמצאים בדיוק במקום שאנחנו רוצים שהם יהיו".
מה כן כואב לחמאס
הכישלון הגדול של חמאס הוא באי יכולתו להדליק מתקפה אזורית על ישראל. הנהגת חמאס עדיין מקווה למקצה שיפורים בעזרת מהומות בחודש הרמדאן. נקווה שהתנהלות נבונה ומאופקת של ישראל, בפרט בירושלים, אך גם בעזה, תצליח למנוע זאת מהם. אולם, כאשר מתבוננים בתשובת חמאס להצעה שגיבשו המתווכות וארצות הברית, אפשר לראות מה בדיוק מציק להנהגת חמאס עזה: הם דורשים את חזרת העקורים מדרום הרצועה לבתיהם, ההרוסים בחלקם, בצפון הרצועה. שם טמון הסיפור של יצירת הרתעה.
מבלי שהתכוונו לכך, ההישג הגדול ביותר של ישראל מבחינת ההרתעה האזורית הוא בהרס הרב שהותירו הקרבות בעיר עזה. אנו צריכים להשתמש בהישג הרתעתי זה, להאריכו ולהעמיקו – בכל דרך חוקית.
המצב בצפון הרצועה: צבאית והומניטרית
למרות שישראל הכריזה על "שליטה מבצעית" בצפון הרצועה, ולמעשה אף עזבה את רובה, המצב בצפון אינו טוב מבחינת ישראל. בעיר עזה וסביבותיה נותרו מעל 300 אלף איש, שביניהם אלפי מחבלים. הם מרוכזים במחסות אונר"א בעיקר בג’באליה, ברימאל ובחלקים הדרומיים של העיר: שכונות זיתון וסברה. חמאס מנסה לייצר בעיר מראית עין של שליטה: שוטרים עוצרים גנבים ובמקביל פקידי עירייה מראים סימנים של תפקוד.
הטרור מצפון הרצועה לא הסתיים: מתוך עשרה אירועי שיגור רקטות בשבוע האחרון, תשעה היו מתוך צפון הרצועה לעבר שדרות, אשקלון ולעוטף. השיטה של חמאס היא מטמונים בהם נמצאת תחמושת מגוונת, חלקם בדירות מסתור. לוחמיו נעים ללא נשק, בלבוש אזרחי, ונטמעים בקרב האוכלוסייה במחסות, לוקחים נשק לרגעי הפיגוע ומיד חוזרים להיות "אזרחים". ישנה אפשרות, שלא נבדקה עד תום (כי אי אפשר להיכנס לכל דירה בעיר עזה), שעדיין מוחזקים בעיר עזה חטופים. לכן, לבדיקת הנושא נדרש פינוי כל העיר עזה מתושביה לדרום – כדי שמערך התמיכה הלוגיסטי במחבלי חמאס יקרוס. זהו מערך תמיכה הבנוי על מאות אלפי האזרחים שנותרו בעיר עזה וכעת מקבלים סיוע מישראל – ממנו נהנים גם מחבלי חמאס המסתתרים בתוכם.
האלטרנטיבה: סיר לחץ וסיר הבשר ברפיח
כדי לייצר לחץ נוסף על חמאס ומצד שני להוריד מעל ישראל את האחריות לגורל האוכלוסייה האזרחית, צריכה ישראל לבצע מדיניות הפוכה לזו שבה נוקט צה"ל כעת. צה"ל צריך לפעול לניקוי מוחלט של צפון הרצועה, החלק הקרוב למרכזי האוכלוסייה בישראל, מכל תשתית טרור ופעילי טרור שעוד נמצאים באלפיהם בעיר עזה. אין דרך לעשות זאת אלא אם נפנה את האוכלוסייה שעדיין מהווה מגן אנושי לפעילי טרור הנטמעים בתוכה.
להוציא את ישראל מהלופ האזרחי על ידי פינוי אוכלוסיית צפון הרצועה דרומה
במסגרת מבצעים צבאיים בעיר עזה ובסביבותיה, צה"ל יכול על פי הדין הבין-לאומי להורות לאוכלוסייה לרדת דרומה לאזור ההומניטרי במואסי של רפיח ובחוף ח'אן יונס. שם, ורק שם בדרום הרצועה, יינתן המענה ההומניטרי ומזון לאוכלוסייה האזרחית. צה"ל צריך לאפשר לכל גורם: ארצות הברית, מצרים, איחוד האמירויות או סעודיה לקבל אחריות על הכנסת מזון ממצרים, דרך מעבר רפיח לדרום הרצועה. למעשה, כדאי לגמרי להוציא את ישראל מאחריות לצד ההומניטרי: להפסיק את הבידוק הביטחוני המתבצע במעבר ניצנה וכרם שלום ולמקד את כל תשומת הלב העולמית למעבר רפיח.
המקל והגזר
מאחר שכל העולם לוחץ כעת על ישראל להימנע ממבצע ברפיח, והבעיה הלוגיסטית הכרוכה בפינוי 1.4 מיליון איש מהאזור היא אדירה, עדיף לישראל לשמור על אופציית הכניסה לרפיח כאיום התלוי ועומד – אולם לא לממש אותו כעת.
החשיבה הפשטנית שכאילו אם רק "נפרק עוד 4 גדודי חמאס ברפיח" נגיע לקו הגמר וננחל "ניצחון מוחלט", אינה לוקחת בחשבון את הרב-ממדיות של המערכה בעזה. למשל: אנשי חמאס ואזרחים רבים ינצלו את הפינוי צפונה מרפיח כדי לחמוק מדי ולהתארגן ל"צעדות שיבה" לצפון הרצועה.
עדיף לישראל שכולם יישארו, לעת עתה, בסיר הלחץ ברפיח. בנוסף, פינוי עוד תושבים דרומה מצפון הרצועה יאפשר לצה"ל לבצע מבצעים דומים במרכז הרצועה (דיר אל-בלאח) והחלק המערבי של נוסיראת (אזורים שטרם טופלו בידי כוחות קרקע של צה"ל). למעשה, מוצע כי בעת הרמדאן צה"ל ייסוג לחלוטין מדרום הרצועה, מאזור ח'אן יונס ויתמקם במרכז וצפון הרצועה, בעודו ממשיך לאפשר לאוכלוסייה לרדת דרומה אל האזורים שבהם צה"ל אינו פועל ורק בהם יונגש הסיוע.
כניעת חמאס למצרים
האלטרנטיבה למבצע צבאי ברפיח צריכה להכיל אלמנט חשוב נוסף, שגם בו יש למצרים ולמדינות אחרות שיחפצו להשתתף בכך תפקיד חשוב: להציע לאנשי חמאס להיכנע במעבר רפיח ולמסור את נשקם למצרים. זהו עבורם מוצא של כבוד העדיף על פני כניעה לישראל. אפשר להציע גזר בדמות מענקים כספיים על כל פריטי אמל"ח שימסרו אנשי חמאס במהלך הרמדאן למצרים במעבר רפיח. אפשר לתת מענק כפול בשבוע הראשון למבצע איסוף הנשק – וזאת כדי להתניע את התהליך.
התוצאה של המהלכים הללו כולם שומרת לישראל את האופציה הצבאית ברפיח, אך לעת עתה מייצרת הפרדה ברורה שבה צה"ל שולט על שטח כמעט ריק בחלקה הצפוני של הרצועה, בעוד אוכלוסיית הרצועה בדרומה נסמכת יותר ויותר על סיוע המגיע דרך מעבר רפיח ומצרים – ללא שום קשר כלכלי/אזרחי לישראל.
אם חמאס לא ייכנע ולא ישחרר את כל החטופים לאחר חודש רמדאן – רק אז תמומש הכניסה לרפיח.
>>> אייל עופר הוא מומחה לכלכלת עזה, כותב המחקר: “חמאס בע"מ" שהתפרסם במאות אתרים בעולם, כולל במכון וושינגטון