בתום ארבעה חודשים למלחמה, ישנם הישגים חשובים לצה"ל ואחדות מעוררת השראה בקרב הלוחמים. לצד זאת, בישראל יש כיום ואקום מנהיגותי בדרג הפוליטי, גרירת רגליים בהחלטות חיוניות, אווירה עכורה בין המובילים, השתלחות שרים בבכירי צה"ל, ניווט מבולבל של המגעים עם ארצות הברית. ככה לא מתנהלת מלחמה שחותרת "לניצחון מוחלט".
אנחנו במלחמה המורכבת ביותר מאז מלחמת השחרור. האתגר אז תאם את ממדי המנהיגות שהוביל בן גוריון. האתגר היום נראה גדול בשניים או שלושה מספרים על המנהיגות של בנימין נתניהו.
ישראל חייבת להשיג את החזרת החטופים ופירוק היכולות של חמאס, שלטוניות וצבאיות. היא חייבת להגיע לתיאום ציפיות וכוונות עם ארצות הברית, על מנת להבטיח את המשך אספקת החימושים והגיבוי במועצת הביטחון, לצד מניעת הגלישה לעימות אזורי והגנה על האינטרסים החיוניים שלנו ב"יום שאחרי".
מטרות המלחמה טרם הושגו: החטופים עדיין בידי חמאס, חמאס שולט ברפיח ובחלוקת הסיוע ההומניטרי, ונוכח גם בג׳באלייה ואזורים שצה"ל יצא מהם. בתחום הצבאי הושגה "שבירת" הגדודים של חמאס, למעט גדודי רפיח, אולם חוליות חמאס ימשיכו לזנב בכוחות צה"ל בכל הגזרות.
על הפרק שלוש הכרעות דחופות:
- השגת עסקת חטופים מקיפה.
- הוצאת הסיוע ההומניטרי מידי חמאס.
- עתיד השליטה ברפיח וציר פילדלפי.
מעבר לכך, לגבי "היום שאחרי" דרושה הכרעה אסטרטגית בין יוזמת ביידן לחזון של בן גביר וסמוטריץ'. בכל הנושאים הללו נדרשו מדיניות והחלטות בקבינט המלחמה, כבר מהשבוע הראשון. הרמטכ"ל וחברי קבינט המלחמה חזרו ודרשו אותן – ונדחו בקש, שוב ושוב. ההתעלמות מהדרישות לא הייתה קשורה לניהול המלחמה אלא לשימור הקואליציה.
החטופים
החזרת החטופים היא חובה לאומית, מעשית ומוסרית. היא איננה חשובה יותר מחיסול האיום מחמאס, אולם היא דחופה לאין-ערוך ולכן בעדיפות. נתניהו אומר לנו שהשגת ניצחון תיקח חודשים, אבל לא שנים. הרמטכ"ל מדבר על חדשים ארוכים, אולי שנה או יותר, גנץ התבטא לאחרונה שזה עלול להיות עניין לשנים. כבר היום כשליש מהחטופים כנראה אינם בחיים ולכן חיוני לפעול מיד. כישלון להביא לעסקת שחרור ייחרט כאות קלון קולקטיבי על ההנהגה ועל החברה כולה, לדורות.
אני מאמין שיכולה להיות עסקת חטופים בהקדם. שום דבר בחיים, גם לא שחרור החטופים, איננו "בכל מחיר". אולם, ישראל חייבת להימנע מכל צעד שמקטין ולו במעט את הסיכוי להגיע לעסקה. סינוואר הוא יריב ציני, אכזר וחסר מעצורים. גם תקדימי עסקות ג'יבריל וגלעד שליט, אינם מסייעים. אבל הנזק בהכרזות מיותרות הוא עצום, ומשקיפים מפרשים אותן כניסיון להכשיל את עצם הסיכוי של עסקה
ישראל היא ריבון, וזכותה לא לקבל הצעה שנזקיה רבים מתועלתה, אבל איזה היגיון יש בהצבת "קווים אדומים" שברור מראש, שברגע האמת יתמסמסו? ("שלושה אסירים לכל חטוף", אומר מי שאישר מעל לאלף תמורת חייל אחד). מה ההיגיון בהכרזה פומבית שלא נעצור אחרי שחרורם, עד שנהרוג את כל ראשי חמאס? (המכריז עצר 6 פעמים תוכניות מבצעיות לחיסול צמרת חמאס). לגיטימי בהחלט לישראל לחתור להריגתם, אבל נאמר כבר במערבון: "אם אתה רוצה לירות, תירה. אל תדבר!".
חמאס והסיוע ההומניטרי
כשחמאס מחלק 60 אחוז מהסיוע ההומניטרי - הוא עדיין השולט בעזה. צודקים לכן איזנקוט וגנץ בדרישתם לאתר במהירות גורם שאיננו חמאס (או אונר"א) שייקח על עצמו לנהל את חלוקת הסיוע, כולל ברפיח. אם יש צורך להוריד באופן ניכר את היקף המוצרים הנכנסים, עד השגת ההסדרה הזאת, זהו צעד נכון ומוצדק.
רפיח ועתיד השליטה ב"ציר פילדלפי"
ממשלה רצינית, שהייתה מלבנת ביום הראשון את מטרות המלחמה ומעכלת את משמעותן, הייתה שוקלת את האפשרות לתקוף במקביל, מיד בראשית התמרון הקרקעי, גם את רפיח וגם כיבוש ציר פילדלפי. כעת, זהו חלב שנשפך. כיבוש מלא של רפיח ותפיסת פילדלפי כיום תדרוש תיאום עם המצרים ועם ארצות הברית. לא ברור שתיאום כזה יושג והוא עלול גם להתנגש עם הפתרון ל"יום שאחרי". זהו שוב מחירה של גרירת הרגליים. ייתכן ברפיח פתרון מבצעי-חלקי בפשיטות נקודתיות ותקיפות מדויקות מהאוויר. התשובה המלאה לרפיח ופילדלפי עלולה להידחות להסדר הכולל ב"יום שאחרי".
היום שאחרי
ב"יום שאחרי" היה צריך לדון כבר מהיום הראשון. ההתעלמות מכך הייתה הפקרות. נזקיה עצומים כבר היום והלוואי שנוכל לתקנם. מזה מספר שבועות עומדת לפני ישראל הצעת הנשיא ביידן, שעיקריה התפרסמו השבוע במאמרים של תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", ודייויד איגנציוס ב"וושינגטון פוסט".
לפיהם, ארצות הברית, בראש "ציר המתונות", תגבה הסדר שעיקריו: חמאס לא ישלוט בעזה. את מקומו בשליטה האזרחית תמלא "רשות פלסטינית מחודשת", שתהיה מחויבת להסכמים שחתמה הרשות עם ישראל, וייוצגו בה הגדה והרצועה, ללא פעילי חמאס. האמירויות וסעודיה יגבו פיננסית את "הרשות המחודשת" בשיקום ותשתיות. מצרים תסייע בהכשרת כוחות השיטור ואכיפת החוק. יגובשו כללי פעולה שתואמים את צרכי הביטחון של ישראל. סעודיה תיכנס להסכמי נורמליזציה עם ישראל ותקבל, בין השאר, ברית הגנה עם ארצות הברית, שתבטיח את ביטחונה. כל זאת בתנאי שישראל תסכים מראש לתהליך מדיני שתכליתו מדינה פלסטינית מפורזת בגדה ובעזה, שלא תוכל לאיים על ישראל ושתפעל בגיבוי "ציר המתונות" לשנות עמדות ברוח הנורמליזציה בין ישראל ומדינות האזור.
ההצעה מתוארת כהצבת שאלה לנתניהו: האם תבחר להיזכר כמי שהוביל ל-7 אוקטובר, או כמי שביצע תפנית היסטורית חיובית לעתיד ישראל באזור?
אולם, אליה וקוץ בה, מסיבות הקשורות לשנת הבחירות ולצורך להעביר את הברית עם סעודיה בסנאט, ברוב מיוחס שכולל רפובליקנים, אין להצעה תוקף אחרי סוף חודש מרץ הקרוב.
זו הצעה מרחיקת לכת, שאני מניח שאילו עלתה לפני 7 אוקטובר, בממשלת לפיד למשל, היא הייתה ראויה לדיון מעמיק, גם אם הרבה נקודות, בעיקר ביטחוניות, היו מחייבות בירור והסכמות. אין ביטחון שיתר השחקנים באזור ייענו להצעה, אין גם ביטחון שביידן יוכל להעביר בסנאט את הברית עם סעודיה. ייתכן אף שכשם שמתקפת חמאס ב-7 אוקטובר נועדה לסכל את העסקה המסתמנת במשולש ישראל, ארצות הברית וסעודיה, תוביל יוזמת ביידן את האיראנים לשקול את הפעלת חיזבאללה בצפון כדי לסכל את היוזמה.
הימנעות מהכרעה היא לא פחות רעה
הסנטימנט בציבור הישראלי היום הוא של כאב חד, זעם עצום, תחושת השפלה, רצון לנקמה, הרגשה ש"כל הערבים זה חמאס", שאין סיכוי לעולם לשינוי. אלו תגובות אנושיות ומובנות, אבל אחריותנו להביט גם מעבר להן. לזכור שכך בדיוק חשבנו פעם גם על מצרים וירדן ויש לנו איתם שלום. רק לעצום עיניים ולחשוב פי כמה חמור היה מצבנו כיום, אלמלא היו לנו הסכמי שלום אלה. וכמה חשוב לא להרוס אותם כחלק מתגובה לא מחושבת לאירועי 7 אוקטובר.
מה שברור הוא שנדרשת הכרעה: האם ישראל צועדת לכיוון הצעת ביידן? גם אם התשובה היא - "כן, אבל!" וה"אבל" גדול, או שאנו פונים לכיוון חזונם של בן גביר וסמוטריץ', ונתניהו המתכופף לגחמותיהם. ביידן ממתין לתשובה. יש בסביבתו מי שחוששים, על בסיס ניסיונם בעבר, כי נתניהו ינסה לתעתע בשני הצדדים, העיקר "לצאת מהמיצר" עד אחרי הבחירות בארצות הברית: לשכנע את הממשל באנגלית שהוא מוכן לדון בהצעה ברצינות (כן, אבל!), רק מבקש שיבינו כמה קשה לו ולא יחלקו עליו בפומבי. במקביל, ינסה ללחוש באוזני בן גביר וסמוטריץ' בעברית: "אל תעזבו, סמכו עליי! כבר נאמתי ב'בר אילן', תעתעתי בקרי, שיטיתי באובמה, תמרנתי את טראמפ, ולא קרה כלום. נעבור גם את ביידן".
חזונם של בן גביר וסמוטריץ', שנתניהו מתנהג כמשועבד לו, מוביל לאסון לאומי שתואר על ידי רבים, יותר מפעם. אולם, גם הימנעות מהכרעה בשיטת נתניהו תתקע את ישראל בעזה, בעמדת חולשה כרונית ומעמיקה, עם סיכוני מלחמה מול חיזבאללה בצפון והטרור באיו״ש, עם קרע מול ארצות הברית, עם הכרה במדינה פלסטינית גם ללא הבנות עם ישראל, כפי שרמז שר החוץ הבריטי קמרון ועם סיכון ל"הסכמי אברהם" ולהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אסור לתת לזה לקרות.
אז מה לעשות? בחירות עכשיו!
7 אוקטובר היה האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה. נלחמנו 120 יום, יותר זמן מכל מלחמה מאז 1948. התוצאות חלקיות ובעייתיות. עסקת החטופים שבפתח תוביל להפוגה של 45 או 90 יום. אחריה תהיה עוד לחימה ארוכה, אנחנו אלה שנחליט מתי לחדש את הלחימה. אנו נדרשים להחלטה החשובה ביותר של המלחמה, שנדחתה בהפקרות עד היום: לאיזה כיוון ישראל הולכת "ביום שאחרי"? לכיוון הצעת ביידן? לכיוון חזון בן גביר? לכיוון שלישי? מהו והאם הוא בר-קיימא? זה הזמן להכריע לאן הולכים ומי יובילו אותנו לשם. נתניהו איבד את אמון הציבור באופן מוחלט, אז קברניט הטיטניק יושיע אותנו מטביעה? מי שאמר "חיי אומה אינם מסע הישרדות אישי של ראש ממשלה"? רק בחירות יצביעו על ההובלה והדרך הנכונה.
למיטב הבנתי, ראוי שראשי המחנה המרכזי (לפיד, גנץ ואיזנקוט) יאמרו בקול ברור - "כן אבל!", להצעת ביידן. ה"אבל!" יהיה במשקל כבד. ההסתייגויות וההתניות רבות וקשות, אבל רק "כן, אבל!" ברור, מחזיר את ישראל לאפיק פעולה מעשי ובר-קיימא ולקרקע המציאות האזורית, באופן שיעצור את הידרדרות מעמדה של ישראל ויחזיר אותה לעמדת העליונות המוסרית, שהייתה ונותרה חיונית, אך נפגעה אנושות בשנות נתניהו.
את הבחירות יש לקדם למועד המוקדם האפשרי, 4 ביוני או 18 ביוני. תאריך מוסכם בסוף 2024 או בראשית 2025 הוא גלגל הצלה לנתניהו, יאפשר לו להתעלם מביידן ולתמרן להישרדות, בהישענות על בן גביר וסמוטריץ'. גנץ ואיזנקוט אינם חייבים לצאת מהממשלה, אבל חייבים להבנתי לקרוא לבחירות המוקדמות האלה מתוך הממשלה, לקרוא לאזרחי המדינה לקום ולפעול לכך בכל כוחם, כי זה מה שנכון ונחוץ לישראל.
אומרים לי: אבל 60 אחוזים מתומכי גנץ ואיזנקוט חושבים שהם צריכים להישאר בממשלה. והרי, זה סיפור הביצה והתרנגולת. כשגנץ ואיזנקוט יאמרו בקול גדול לתומכיהם שהגענו לצומת ההכרעות וחיוני במשבר הזה לחזור אל העם ולבקש את אמונו, גם תומכיהם יירתמו לכך. למנהיגים דרוש קודם לכל מצפן פנימי שאומר להם מה דרוש לעם, לא רק מה הוא דורש. אין לצפות בדיוק איך תתחולל קריסת הממשלה, אולם המאמץ להחלפת העומד ליד ההגה היא חובתם של מנהיגי האופוזיציה. עיצמו את העיניים וחישבו איך היה נתניהו פועל לו בנט או לפיד היו עומדים בראש הממשלה ב-7 באוקטובר. תעשו רבע מזה – הממשלה תיפול וישראל תעלה על דרך חדשה, שעליה יצביע הבוחר.
>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל