106 ימים. תחשבו רגע על המספר הזה - מספר שהוא מציאות החיים של בנים ובנות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, ושל בני משפחותיהם שמבחינתם כל יום כזה הוא גיהינום בלתי נגמר.
אני רוצה לזעוק, להצטרף לזעקת הכאב הבלתי ניתן לתיאור של המשפחות האלו שנותרו מאחור. כאימא אני תוהה מדי יום ומדי לילה, איזו אימא בעולם יכולה לעמוד בזה? 106 ימים שהבת שלה מופקרת לגורלה. 106 ימים שהגוף שלה לא ברשות עצמה. 106 ימים שהיא נכבשת ונפלשת שוב ושוב בידיים מזוהמות של חלאות אדם. 106 ימים שהגוף והנפש שלה הם לא יותר מכלי במכונת המלחמה. איזה מחיר מוכנה אמא לשלם כדי לעצור את העינוי הזה?
אני אימא. ואני אומרת לכם: כל מחיר! כל מחיר הוא הבחירה המוסרית כדי לעצור את העינוי הזה. כל מחיר כדי להפסיק את האונס של הבנות שלנו, וכן, גם בנים נאנסים. כל מחיר כדי להחזיר אותן ואותם הביתה ולהתחיל לשקם את מה שעוד ניתן. את המחיר הזה חייבת מדינת ישראל לשלם- המדינה שהפקירה את אזרחיה ב 7 באוקטובר- כי כולנו אמהות ואבות ואחים ואחיות וילדים וילדות של מישהו.
ב-7 באוקטובר כולנו נאנסנו. מדינה שלמה נאנסה. מפלצות פלשו לבתינו, למקום הפרטי שלנו, בשעה שישנו, וחמסו את נשמותינו. ואנחנו חשבנו שאנחנו מוגנים.
נעמי שמר, בשיר "ואלס להגנת הצומח" שיש המפרשים אותו כשיר על אונס כתבה: "כל אחד חוטף, קוטף, קולע לו זר. רק עלי אין החוק משגיח, רק עלי איש אינו שומר. רק עלי עוד לא שמו שלט, מסביב אין לי כל גדר". והיא מסכמת: "לו הייתי חיה או פרח אז היה מצבי אחר". כן, לו היינו חיה או פרח, אז אולי היו שומרים עלינו יותר.
אבל אנחנו נשים. אנשים. והעולם שתק. העולם עדיין שותק. ארגוני הנשים בעולם שקול ה me too זועק מגרונם בכל הזדמנות שותקים שתיקה רועמת. אולי כי me too unless you're a jew.
המסקנה של כולנו היא שאף אחד לא ישמור עלינו. רק אנחנו נגן על עצמנו. ועכשיו הזמן, היום. אתמול. לפני 106 ימים – לשמור עלינו. להציל אותנו. להחזיר את הבנות והבנים שלנו, את האבות שלנו והאחים והאחיות שלנו הביתה.
ואחר כך לשים גדר. קודם כל להחזיר את כולם.
כי אין זמן. כי מדינה שמפקירה את בנותיה ובניה להיאנס שוב ושוב, ולא עושה הכול, הכול! כדי להפסיק את האונס, לנצח תהיה מדינה שרוטה. אומה שרוטה ומצולקת. אם לא נמלא את חובתנו כלפי החטופים, כלפי המשפחות, כלפי עצמנו, לא נוכל להביט במראה ולא תהיה לנו תקומה.
הציווי המוסרי, הערכי, היהודי הוא להחזיר אותם עכשיו. את חמאס אפשר לחסל גם מחר, את סינוואר אפשר להרוג גם מחרתיים - בשבילם מחר יהיה כבר מאוחר מדי.
>>> חגית פאר היא יו"ר ארגון נעמת