שמונה חודשים וארבעה ימים לבחירות, זה הרבה זמן, נצח במושגי קמפיין, אבל כבר ברור מה יהיו הנושאים העיקריים. בדרך כלל, נושאי מדיניות החוץ נדחקים לשוליים כי זה לא באמת מעניין את הציבור בארה״ב, אבל הפעם סוגיית מדיניות חוץ אחת נמצאת במוקד הוויכוח הפוליטי - ישראל.
זה קודם כל ויכוח פנים-מחנאי בתוך המפלגה הדמוקרטית, סביב התמיכה של הנשיא ביידן בישראל על רקע המלחמה בעזה. ביידן, ללא יריבים אמיתיים לתפקיד מועמד המפלגה לכהונה נוספת, כפי שנהוג בארה״ב אחרי קדנציה ראשונה לנשיא, לא היה אמור בכלל לייחס לפריימריז שמתקיימים במפלגה כל חשיבות - אבל אז הגיעה המלחמה ואיתה קמפיין להצבעת מחאה, שהביא לעוד סוגיה מלבד טראמפ שביידן צריך להתמודד איתה.
מישיגן, מדינה עם קהילה מוסלמית וערבית גדולה, שממנה מגיעה גם חברת הקונגרס האמריקאית פלסטינית רשידה טליב, שלחה מסר ברור לנשיא. קמפיין שקרא להצביע "לא מחויב" בקלפי, כמחאה על מדיניות ביידן בעד ישראל והסיוע הביטחוני, הצליח להביא הישג לא מבוטל, 100,000 מצביעים שהצביעו כך, יותר מ-13% מהמצביעים.
למה זה חשוב כשאנחנו רואים פעם אחר פעם שרוב הציבור האמריקני תומך בישראל? כי זה יכול ליצור סחף, כי כולם דיברו לא על הניצחון של ביידן שגרף 81% אלא על האם הביקורת עשויה להיות בעיה עבורו - וכי מישיגן היא מדינת מפתח.
את הבחירות בארה״ב מנצחים בכמה מדינות מתנדנדות ולכן זה לא משנה במה תומך רוב הציבור - אלא מה קורה באותן מדינות קריטיות שמישיגן היא אחת מהן. ב-2020 ביידן ניצח את טראמפ במדינה, עם פער של 154,000 קולות, אז 100,000 תושבים שמראים לנשיא שהם מוחים זה לא משהו שאפשר לבטל. ראשי הקמפיין קיוו לתוצאה שהיא מעל 10,000 קולות, ב-2012, הפעם הקודמת שנשיא דמוקרטי התמודד על כהונה נוספת, 11% הצביעו ״לא מחויב״ לברק אובמה, אז זה היה רק כ-20,000 קולות.
בקמפיין ביידן מיהרו להסביר שהם ממש לא בפאניקה מזה, מי שניתחו את המספרים גם אמרו שאין לזה באמת משמעות לבחירות הכלליות ועדיין - עובדה שעוזריו הבכירים של הנשיא נשלחו לקהילות הערביות במישיגן בשבועות האחרונים, וגם שסיקור הפריימריז היה סביב כמה התמיכה של ביידן בישראל עשויה לפגוע בו פוליטית. נכון, אלה לא אנשים שמעדיפים את טראמפ, קשה להאמין שמישהו מהם יעדיף להצביע לו, אבל האם יסתפקו בלא להצביע ויפגעו בסיכוייו של הנשיא ביידן לגייס מספיק בוחרים במישיגן למרות ההשלכות? זה סיכון שבקמפיין ביידן לא מוכנים לקחת.
עוד ועוד קולות בתוך המפלגה ובמחנה השמאל ממשיכים להפעיל לחץ על הנשיא ביידן. הסנטורית אליזבת וורן קוראת להפסקת אש מיידית. הסנטור ברני סנדרס מוורמונט שזכה בעצמו לביקורת מפרוגרסיבים על כך שאמר שלישראל זכות להגן על עצמה, אמר שאסור להתעלם מהמסר של מישיגן והמשיך בקו הוותיק שלו, להתנות את הסיוע הצבאי לישראל.
הנסיון של הבית הלבן לפנות לא רק לקהל הספציפי במישיגן אלא לצעירים ופרוגרסיבים בכלל שלא מרוצים מהמדיניות של הנשיא סביב הלחימה בעזה ניכר מאוד בשבועות האחרונים. הטון השתנה, גם המעשים והמאמץ להגיע להפסקת אש זמנית, לשחרור החטופים ולהגדלת הסיוע ההומניטרי.
אירוע נקודתי כמו אתמול עם הרוגים בעזה בהתנפלות על אספקת המזון, הוא מהלומה נוספת בקרקע השברירית כל כך שעליה נמצאים כל השחקנים שתומכים בישראל.
לישראל אסור לאבד את התמיכה הדו-מפלגתית
ישראל נגררת לויכוח הזה גם מהצד הרפובליקני: הסיוע הביטחוני האמריקני נמצא במוקד תשומת הלב, מהלך שהייתה לו תמיכה רחבה וברורה בשגרה פתאום הופך לדיון סביב המחלוקת בקרב הרפובליקנים על הסיוע לאוקראינה, למשל. הנשיא לשעבר טראמפ כבר אמר שכל סיוע כספי למדינה זרה יהיה במקסימום הלוואה עם תנאים טובים. ברור שישראל ואוקראינה לא נמצאות באותו המצב, אבל לא בטוח שכולם משתכנעים. העלאת סימני השאלה על מה שהיה ברור מאליו, גרועה מאוד לישראל.
מי שלא מכיר את מפת העולם וצפה השבוע בשידורי החדשות בערוצים השונים היה יכול להתבלבל שישראל היא תת-יבשת ואימפריה, בגלל העיסוק הלא פרופורציונלי לא במלחמה עצמה בעזה, אלא בהשפעתה על הפוליטיקה האמריקנית, וזה מצב שכמו שלעיתים הוא מועיל למדינה - גם עשוי לפגוע בה.
התמיכה הדו-מפלגתית היא נכס אסטרטגי לישראל, הדמוקרטים והרפובליקנים שנים ניסו להראות ולהפגין מי מהם תומך יותר בישראל, אם הסדק שנוצר יתרחב, זו יכולה להיות פגיעה חמורה שאת ההיקף המלא שלה, נבין רק דורות קדימה.