מלחמת חרבות ברזל כבר קרוב לחודשיים הפכה, למעשה, מבחינה צבאית, ממלחמה למבצע שאינו בסדר גודל של מלחמה.
להגדרת מצב מלחמה סיבות מהותיות מבחינה לאומית. המדינה מגייסת את ריכוז המשאבים הלאומיים שלה לטובת המלחמה: משאבי הצבא מועצמים ובתוך כך גיוס צבא המילואים, ריכוז כלל משאבי העורף לצורך החזית, הפעלת מערכי חירום, פינוי תושבים, גיוס משאבי תחבורה, תקציבים מיוחדים וקבלת החלטות אינטנסיבית במסגרת קבינט מלחמה.
אחרי שחרור המילואים וההפחתה במספר הכוחות הסדירים, כאשר ניתן להחזיר חלק ניכר מהתושבים ליישובים, תקציב המדינה חזר למתכונתו הפוליטית והמשק חוזר לתפקוד, עולה ביתר שאת שאלת הצורך בשימור מצב המלחמה בראייה נרחבת של שיקולים הלאומיים.
עם זאת, ההגדרה של מלחמה איננה רק משאבית. מאחר ומדובר במתכונת של התגייסות לאומית רחבה לשם השגת מטרה גדולה, ובהיותה קיצונית מטבעה, היא דורשת לא רק לגיטימיות פנימית, אלא גם תמיכה בין-לאומית רחבה משום שיש בה הפרת ריבונות וערעור על אינטרסים אזוריים רחבים יותר. הלגיטימיות מתבססת על זכות ההגנה השמורה לנו והזכות להסרת האיום לאחר שהותקפת ולא נותרה לך ברירה. מאידך, החשיבות בהגעה בסופה לפתרון מדיני היא קריטית גם ללגיטימציה הבין-לאומית, וגם להבטחת הסיכוי לשינוי מוגדר ובר-קיימא, שמשפר את המצב טרם הכניסה למלחמה.
פעולה צבאית, לעומת זאת, גם אם הינה בקנה מידה גדול, אין לה מטרות אסטרטגיות מדיניות, אלא בעיקר צבאיות. משכך, סיבותיה מוגבלות, והתמיכה הבין-לאומית בה גם היא מוגבלת וקצרה יותר. מלחמת "חרבות ברזל" קיבלה לגיטימציה בין-לאומית חסרת תקדים, אך בהיעדר מטרות מדיניות - האשראי הבין-לאומי נסגר והיא כשלעצמה הופכת לפעולה צבאית טקטית ולא למלחמה. ניהולה מתאים למבצע צבאי ולא לניהול מערכה אסטרטגית רחבה.
בהיסטוריה כבר יצאנו למבצעים צבאיים מול איומים קונקרטיים, ואף קרה שמבצע התארך למלחמה, כדוגמת מלחמת לבנון הראשונה. זו הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל יוצאת בהגדרה למלחמה ומקטינה אותה תוך כדי למבצע צבאי, שעניינו פירוק המסגרת הצבאית של חמאס בלבד.
"ניצחון מוחלט" מול ארגון גרילה קשה מאוד להשגה
כלפי עזה קיימת לישראל שתי גישות. האחת היא להשיג באמצעות הלחימה גם הישג מדיני חשוב. בכך תומכים ראשי מערכת הביטחון, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ. לעומתם, מעדיף ראש הממשלה בנימין נתניהו ללכת על הישג נמוך יותר שלא רק שיש בו בזבוז של ההישגים היקרים, אלא שהוא פועל בניגוד להגדרות שלו עצמו ומנציח את שלטון חמאס כריבון בעזה. בעצם, ראש הממשלה מבטיח שמטרות המלחמה המוצהרות של פירוק שלטון חמאס והקמה של שלטון אחר לא יושגו.
היסטורית, המלחמות בין מדינות לארגונים לוחמניים תמיד הייתה מורכבת יותר ממלחמות בין מדינות. למדינה קשה יותר, אובייקטיבית, להגיע להסדר מדיני עם ארגון, בוודאי ארגון טרור. כמו כן, קשה למדינה למחול על כבודה ולהגיע עם ארגון נחות ממנה להסדר כשווה מול שווים.
מנגד, ההיסטוריה מלמדת על קושי רב לסיים מלחמות מול ארגוני גרילה וטרור בניצחון מוחלט. ראשית, כי הארגונים הללו קיצוניים בהרבה ממדינה ומוכנים להפסיד יותר. זאת בהשוואה לאויב שהינו מדינה, ויש לו עניין לחתוך את ההפסדים מוקדם יותר כדי להשאיר מספיק נכסים ליום שאחרי. לתנועת התנגדות אין מחיר בקצה, להפך. אצל ארגון דתי כמו חמאס, הרס שווה הקרבה עילאית והרואית, ולכן משרתת אותו אידיאולוגית. משך הזמן הארוך של המלחמה לא משחק תפקיד חשוב כמו אצל מדינה מבוססת כלכלית שיש לה יותר מה להפסיד.
ברוב המלחמות הדומות באופיין כמו המלחמה מול "הנתיב הזוהר" בפרו (1990-1980), עומאן (1976-1964), מלאייה (1960-1948), צפון אירלנד, קולומביה ועוד. מלחמות מן הסוג הזה ארכו לפחות 10 שנים, תחת הניסיון של המדינות להמשיך "ולכסח את הדשא" או לשבור את הכוס, כלשונו של ראש הממשלה. זהו מהלך שאף פעם לא הסתיים, כי כמעט בלתי אפשרי לנצח טרור אידיאולוגי קיצוני הנטוע בליבם של ההמונים. ראינו, לדוגמה, את דאעש, שלמרות המלחמה העולמית עליו הכחדתו לא הצליחה. לרוב, כאשר המדינה הפנימה את המצב לאחר זמן מה ובעקבות המחיר היקר ששילמה, החתירה להסדרים מדיניים הביאה תוצאות שהיו בדרך כלל פחות טובות ממה שניתן היה להשיג הרבה יותר מוקדם ועם פחות מחיר בדרך. הסכם "יום שישי הטוב" (1998) באירלנד העניק אחרי 29 שנות טרור נגד הבריטים את אירלנד לאירלנדים.
לינדן ג׳ונסון, שהכריז אף הוא ב-1964 על השגת ניצחון מוחלט על צפון וייטנאם, ולא היה נכון לוותר על כבוד אמריקה עם ציפייה שהצפון וייטנאמים ייכנעו, רק האריך את המלחמה שהתחילה ב-1955 בתקופת קנדי והסתיימה רק כעבור 19 שנים ב-1975, בכהונתו של הנשיא השלישי למלחמה ריצ׳רד ניקסון ועם 58 אלף הרוגים. בסוף, האמריקנים התקפלו ולא ממש ניצחו.
מלחמת שלום הגליל התחילה כמבצע ראשי ללא הגדרות מדיניות ושונתה למלחמה בדיעבד. היא נמשכה ארבעה חודשים, ולאחר מכן נשארנו ברצועת הביטחון עוד 18 שנה. בשנת 2000 יצאה ישראל ללא שום הסכם מהותי, כאשר התוצאה בשטח היתה התבססות ארגון חיזבאללה.
סכנת המשך מצב המלחמה ללא מטרה מוגדרת
לממשלת ישראל יש כיום שתי בעיות אסטרטגיות מרכזיות, שבגינם היא נדרשת לדבוק בהגדרת המלחמה: נושא החטופים, שמוסרית וערכית ישראל לא יכולה לסיים את המלחמה בהגדרה ללא החזרתם. מה עוד שבמקביל, החטופים מקנים לישראל את הלגיטימציה הבין-לאומית להמשיך את הלחימה. שנית, היא מתקשה להחזיר את התושבים לביתם וחייבת לשמור על מצב החירום.
לממשלה בראשות נתניהו קשה להגדיר סיום מדיני. למעשה, ישראל תקועה במלחמה שהיא בפועל מבצע צבאי, ללא שום אופק ויעדים מדיניים וצבאיים ברורים. קשה להאשים את הגישה שאינה רוצה לתת "פרס מדיני" לרשות הפלסטינית, וגם לא לתת אוטונומיה לעזתים אחרי רמיסת כבודה של ישראל בהתקפת 7 באוקטובר.
בפני נתניהו קיימות שתי ברירות: האחת, להסתפק במלחמת הענשה, כזאת שנוקמת בחמאס על ההתקפה הנתעבת. לגישה זו אין אסטרטגית יציאה, דבר המבטיח שנים רבות של כאוס והמשך דימום צבאי בביצה של עזה. סביר להניח שהמצב יישאר כך גם אחרי שנתניהו כבר לא יהיה בשלטון. לבסוף, ישראל תיסוג כנראה בצורה חד-צדדית, כמו מלבנון ומעזה. האופציה הזאת לא רק שלא תצליח למגר את טרור חמאס ואיננה עומדת במטרות המלחמה, היא מבטיחה שחמאס יישאר גם כריבון של עזה וכארגון טרור שיצמח מהר מאוד מחדש.
למעשה, מתחילת המלחמה סינוואר לא היה חזק יותר ממה שהינו כעת
ממקום מחבואו, 60 מטרים מתחת לאדמה, הוא מחזיק את המפתח שראש הממשלה נתן בידיו לאי פתרון המלחמה למעט חיסולו, דבר שיכול לקחת זמן בלתי מוגדר. חיסול הינו נרטיב טוב לניצחון, אלא שלא ניתן לתלות אסטרטגיה שלמה רק על הישג אחד, חשוב ככל שיהיה. מה עוד שלמדנו כבר שלאחר כל חיסול יש תחליף. אחרי מוסאווי עלה במקומו נסראללה, וגם חיסול יאסין, שחאדה, אל עו'ל, רנתיסי, לא חיסל את חמאס - שלא רק ששמר על כוחו אלא גם התחזק. חיסול סינוואר חשוב מאוד כנקמה, אך לא כאסטרטגיה.
הברירה השנייה היא לקחת את הצעת הפתרון של ארצות הברית, שאיננה אידיאלית אבל היא ריאלית. הדברים החשובים ביותר בתוכנית הזאת היא הצבת אלטרנטיבה לחמאס, והאפשרות לישראל לשמור לעצמה את חופש ההתערבות הצבאית. ההצעה תציל את ישראל מטביעה בביצת לבנון 2 ותגיש לה על מגש של כסף הסכם אזורי עם סעודיה.
ראש הממשלה יכול להתעקש על פתרון צבאי ללא שום אופק מדיני, אלא שעליו להציג את המשמעות האמיתית להחלטתו ולא לדבוק בסיסמת הניצחון ללא הגדרה פרגמטית של מהו הניצחון ואיך מתרגמים את פירותיו להישג מדיני. הכנסת הפוליטיקה לשיקולי המלחמה הפוכה למדינאות, מה עוד שבסיכוי גבוה האמריקנים, בתיאום עם האירופים, ילכו על מהלך של כפיית הפתרון על ישראל ולא יותירו לה ברירה. פוליטית, יוכל נתניהו לספר לבוחריו כי כפו עליו את זה, אבל למעמדה הבין-לאומי של ישראל זה יהיה מחפיר.
גם מנהיגי האופוזיציה צריכים להכריז בצורה ברורה על הפתרון המדיני שלהם, כי הציבור צריך להבין לאן מתכוונים להוליך אותנו.
האשראי הבין-לאומי מצד האמריקנים והאירופים על סף סיום. אם ישראל לא תלך מיד על מהלך מדיני, היא תהפוך ל"מצורעת" ומבודדת בעולם. את המחיר נשלם כולנו בביטחון, בכלכלה, בבעלי אחריות שיעלו לרשימות שחורות להאג, וכולנו בעקבות כך.
הגיעה העת ואין ברירה אלא להכריע על עתידנו, ובשביל זה נדרש מנדט מחודש מהעם. על ישראל ללכת לקלפי כבר בחודש יוני הקרוב ולתת גיבוי להמשך הדרך. הבחירות כעת הינן חיוניות, לפני שישראל עלולה למצוא את עצמה נגררת למלחמה נוספת בלבנון בקיץ הקרוב.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין החי"ר והצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים