100 ימים. 136 חטופים - נשים, גברים, תינוקות, מבוגרים, מבוגרות.
העצרת שמתרחשת כבר כמעט יממה היא לא טקס זיכרון. היא טקס לחיים. מדובר בטקס שמנסה למנוע מהשמות שלהם להצטרף לרשימה ארוכה של נרצחים וקורבנות 7 באוקטובר, שנזכור עוד שנים ארוכות.
נתחיל בשורה התחתונה - חייבים להחזיר את כולם. עכשיו. אין שאלה של מחיר, אין שאלה של עסקה. חייו של אדם אינם ניתנים לכימות. ערך חיי אדם עולה על כל דבר אחר. חיים אינם ניתנים למקח וממכר.
המדינה איכזבה אותם פעם אחת כשלא הגנה עליה שם באותה שבת שחורה. עכשיו אנחנו צריכים לדרוש ממנה ומהעומדים בראשה - לא לאכזב שוב.
אני קמה בכל בוקר, ועוצמת את העיניים בכל ערב, בטח כמו רבים מכם, עם תמונות מהירות שמתחלפות לי בראש. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם זה היה הבן שלי, בן 22. אם זו הייתה הבת שלי, בת 26. בעלי, גיסי, אימא שלי.
ברוב חיי, הדימיון שלי הוא הכלי המרכזי שמשרת אותי. אני מדמיינת סיפורים, דמויות, סופים טובים לסדרות.
ב-100 הימים האחרונים אני מנסה לשלוט בכוח הדימיון. לעצור אותו, לגדר. לא להניח לו להביא אותי לדמיין עד הסוף מה עושים להם. מה קורה איתם. אני מנסה בכוח להימנע מלחשוב על עינויי נפש וגוף, שהם מנת חלקם כבר מאה ימים. אני מנסה למשטר את הדימיון לסופים טובים שאני אוהבת בסדרות. לגאולה.
100 יום. כמה כוסות קפה שתיתי ב-100 יום. כמה פעמים ביקרתי את אימא שלי כדי לראות שהיא בסדר. כמה פעמים סימסתי לילדים שלי "לילה טוב", וחיכיתי. חיכיתי לווי הכחול ולאימוג'י הלבבות הקבוע שלהם. אלו מאה ימים של חיים שלמים - עם חור עצום שבו נעצר הזמן.
כמו רובכם, יש לי את החטופים שהם החטופים "שלי": התמונה של אליה כהן תלויה בכמה מקומות סמוך לבית שלי. ילד בן 26 מצור הדסה שנחטף מהמסיבה. חברתו ניצלה. הוא נפצע ונחטף. אימא שלו, סיגי, מוכנה לשים על עצמה בורקה, לעבור לעזה ולהביא אותו משם. הוא בגיל של הילדה שלי.
אדר תמיר היה חטוף "שלי", עד שנודע לפני 10 ימים שנרצח. תמיר הוא גם הנכד של יפה אדר, הבעל של הדס ואבא לשני ילדים קטנים. רק מהתמונה שלו אפשר להבין שהוא היה איש נהדר. לאור דרור מחכים הילדים נועם ועלמה, ששוחררו לפני 50 יום, ויהלי הבן הגדול. הם צריכים את אבא שלהם כי אימא שלהם נרצחה והם לבד בעולם.
והרשימה ממשיכה וממשיכה. 136 סיפורים שהם עולם ומלואו. חיים שלמים. חיים - לא יום זיכרון, לא הספד. אסור להרים ידיים ולצרף אותם לרשימת המתים ההולכת ומתארכת עד בלי סוף מאז 7 באוקטובר.
אני לא אדם שמחפש תמונות ניצחון. לא בטוח שיהיו כאלה. אני כן חושבת הרבה ומודאגת מתהליך הריפוי של הארץ הזו - השיקום הפיזי והנפשי של מדינה מוכת טראומה. ואני יודעת, לא יהיה ריפוי בלעדיהם. לא נוכל להמשיך קדימה ולבנות מחדש עם הידיעה שלא עשינו הכול כדי להחזיר אותם בחיים.
אני עונדת סרט צהוב שכבר מרוט, ומגיעה לכיכר החטופים בכל מוצאי שבת. הלב שלי נקרע, אבל אני יודעת שזה לא מספיק. הדרך היחידה היא לעסוק בזה כל יום, להבין שזה לא "עוד נושא", עוד "שלב". זה ה-נושא. ועכשיו, היום. זה השלב. לא לתת לזה להימחק ולהיעלם בתוך החזרה לנורמליות, או בתוך מחזוריות החיים המטורפת של המקום הזה. בכל יום שעובר הם שם, ברעב, בקור, בהתעללות - הכתם על כולנו הולך וגדל. התפקיד שלנו הוא להזכיר למי שאחראים על חיי האזרחים במדינה הזו, ממשלת ישראל - אין אחר כך, אין למתי לחכות. היום צריך להתעלות מעל הכול - ולהביא אותם, את כולם, הביתה.
התקווה תחזור לארץ האבלה הזו רק כשהם יהיו כאן חזרה, שבורים פיזית ונפשית אבל בחיים. רק אז נוכל להביט להם בעיניים, ואחר כך לעצמנו, ולדעת שלא אכזבנו שוב.
- מהאזרחים ועד שר הביטחון: האנשים שחייהם התהפכו ב-7.10
- מחיר המלחמה: כמה עלו לנו 100 ימי הלחימה, ולא רק בכסף
ביהדות יש מנהג - בכל בית משאירים ריבוע קטן על הקיר לזכר חורבן הבית. ריבוע שמזכיר בכל יום את האסון שקרה לפני אלפי שנים. ב-8 באוקטובר החלטתי שלא אסתפר עד שהחטופים יחזרו הביתה. כמה נאיבית הייתי - לא חשבתי אז שלא כולם יחזרו בחיים. בטח לא חשבתי שזה עלול להימשך זמן ארוך כל כך. השיער ההולך ומתארך שלי הוא הריבוע הקטן של חורבן הבית שלא מאפשר לי לשכוח. עד שיחזרו כולם - עכשיו.
>>> קרני זיו היא מנהלת מחלקת הדרמה בקשת 12