"אלה, אם כך, הבעיות של המערכה הצבאית בעזה: מערכה אווירית שהאפקט שלה מוטל בספק; מודיעין לקוי בכמה נושאי מפתח, ובראשם כוונות האויב והפיקוד והשליטה שלו; צבא יבשה בלתי מוכן בכל האספקטים, אל מול איום ידוע מראש, ושיטת לחימה לא סבירה מבחינת העלות והתועלת, שהתוצאה העיקרית שהשיגה היתה הרס סביבתי עצום, שיש לו מחיר בין-לאומי כבד. כל אלה מחווירים, כמובן, אל מול חוסר המטרות המדיניות, שהביא לכך שהמבצע לא חולל שום שינוי של ממש במצב"
את הדברים האלה כתבתי בשנת 2015, בספר בשם "האומץ לנצח", על מבצע "צוק איתן". ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל בני גנץ, שרי האוצר והחוץ דאז הם היום ראשי האופוזיציה, מי שהיה שר הביטחון מרבה להופיע כפרשן כאולפנים. ובימים שבהם ימיה של המלחמה בעזה מגיעים בדיוק לכפול מימי המבצע ההוא, הייתם יכולים לומר עליה את אותן מילים, אחת לאחת - חוץ מזה שבימים הראשונים של המהלך הקרקעי, כשצה"ל ביצע את מה שצבא מודרני, ממוגן ובעל כוח אש יודע לעשות (להתקדם ולתפוס שטח) זה נראה אחרת; אבל מה שהצבא עושה כבר חודש זה "צוק איתן", בול. כל השאר, כמובן, לא השתנה במילימטר. ואיך ישתנה, אם האנשים הם אותם אנשים והחשיבה אותה חשיבה.
אחרי 102 ימים, אנחנו מבוססים בדשדוש ודכדוך. דשדוש, מפני שהלחימה בעזה מתנהלת לא כדי להשיג מטרה כלשהי אלא בעיקר כדי שלא תיפסק – למרות שהצבא ושופריו, כמו בכל מלחמה ב-40 השנים האחרונות, מסבירים לכם שעוד מעט, עוד קצת כוח ואולי פטיש חמישה קילו, והאור יבקע בקצה המנהרה.
גרוע מזה הוא המחדל המדיני: הסירוב העקשני למסגר את המלחמה כולה בהקשר של התמודדות אזורית מול ציר ההתנגדות האיראני, שהניצחון בה יושג רק אם תהיה במסגרת שותפות עם מדינות באיזור בהובלת ארצות הברית ובהשתתפות הרשות הפלסטינית. הסירוב הזה לא רק מונע מאיתנו להשיג את מטרות המלחמה בעזה, אלא מדרדר אותנו באורח בלתי נמנע למערכה רבתי בלבנון, שתוצאותיה יהיו הרסניות, והתמודדות של ישראל לבדה מול הציר, שבה פשוט לא נוכל לנצח.
הדכדוך נובע מסוגיית החטופים. סירובה של ישראל להמשיך את העסקה הקודמת, בנימוק מופרך של "אם נסכים לזה שיחזירו גברים לפני נשים נוותר על הנשים", ומבלי להבין שלא מדובר פה על עקרונות של עסקת שבויים ונעדרים אלא על הצלת חיים פשוטו כמשמעו, מקרב מדי יום טרגדיה חסרת תקדים: הם פשוט לא יחזרו. יש סכנה שגורלם של רבים מהם לא ייוודע. בגידה שכזו על ידי המדינה, באזרחים אותה הפקירה באורח חסר כפרה ב-7 באוקטובר, תשבור את עמוד השדרה של החוזה הבלתי כתוב בינה לבין אזרחיה. בשביל מדינה כזו אזרחים בצבא העם לא ייצאו להילחם, ולא חשוב כמה פעמים יספרו להם על סכנה קיומית.
כשהפתרון הופך לבעיה
טרם שהחל המבצע הקרקעי כתבתי כאן שהוא נחוץ ומתחייב, אבל צריך להיות ברור שהוא כשלעצמו לא ישיג את מטרות המלחמה – הסרת האיום הביטחוני של חמאס על תושבי ישראל, יצירת מצב שיבטיח (ככל האפשר) שלא יחזור ולא יצמח אחר במקומו, השבת מירב החטופים בשלום ומידע מוצק על גורלם של האחרים. מטרות שכאלה לא הושגו מעולם במבצע צבאי כשהוא לכשעצמו. כל מי שיש לו היגיון וקצת ידע היסטורי ידע את זה; אבל מהם היגיון וידע לעומת שיקולי הפוליטיקה, צרות האופקים ותאוות הגאולה של האחראים למחדל הגדול בתולדות המדינה.
במלחמות של זמננו כיבוש השטח והחזקתו לאורך זמן מאיימים להפוך מפתרון לבעיה, כפי שקרה לישראל בלבנון ולאמריקנים בעיראק; צריך לדעת מתי לשנות דפוס פעולה, לצאת מרוב השטח ולהיערך בקווי הגנה, ומהם לנהל מלחמת התשה ממושכת, שתמנע מאויב לחזור ולצמוח - ואגב, את קו הגנה שבאמת היינו צריכים לתפוס, ציר פילדלפי, לא תפסנו בגלל החשיבה הלינארית והיעדר הדימיון של הפיקוד הצבאי, ועכשיו לא נתפוס בגלל התנגדות מצרים לנוכח הסכנה שמיליון פליטים ברפיח יזרמו לשטחה.
ישראל צריכה להילחם על פי יכולותיה והחוזקות שלה, ולא לנהל מבצע צבאי כאילו יש לנו כל הזמן, האמצעים והאנשים שבעולם, ואז לגלות לתדהמתנו שאין לנו לא את זה ולא את אלה: הזמן פועל לרעתנו אם אנחנו ממשיכים באותו וקטור, החימושים נגמרים ואנחנו תלויים בארצות הברית בפריטים הכי חיוניים ללחימה, המילואים אינם משאב אין-סופי אלא משאב מתכלה – במיוחד כאשר פיקוד אטום ודרג מדיני חסר הבנה מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם.
ומעל לכל, המעשה הביטחוני הנכון הוא רק חלק מתמונה מדינית שלמה, שאינה "היום שאחרי" אלא מטרת מלחמה שכל מעשה חייב להוביל אליה. אבל בישראל אין חשיבה כזאת. שיקוליו הפוליטיים של נתניהו, צרות המוחין של המערכת הביטחונית, צייתנותה המתלהמת של התקשורת והיעדר כל אלטרנטיבה מחשבתית מבטיחים שגם לא תהיה.
אז מה אפשר לעשות, כדי להיחלץ מהבוץ
- להוביל לעיסקה לשחרור חטופים, כולל עסקה "גדולה" שתכלול הפסקת הלחימה ושחרור אסירים, ותביא להפסקת אש למשך כמה חודשים.
- אם עסקה שכזו אינה אפשרית, להיערך עכשיו בקווי ההגנה בתוך הרצועה, להקים את הפרימטר הביטחוני של היום שאחרי, להפסיק את המרדף הנואל ועתיר האבידות אחרי פירים ומנהרות, ולפעול על פי מודיעין כדי למנוע את התאוששות החמאס ולרדוף את הנהגתו.
- תמורת עסקת חטופים "קטנה" (מבוגרים, חולים, נשים ופצועים – כולם חיים כמובן – ומידע מהימן על גורלם של המתים) לאפשר חזרת תושבים, מבוקרת ככל האפשר, לצפון הרצועה, ולהתחיל שם בתהליך של שיקום באמצעות ארגונים בין-לאומיים, מנהיגות מקומית ופקידים עזתיים של הרשות הפלסטינית, תוך הבטחה לארצות הברית ולשותפות האיזוריות שבכוונתה של ישראל לדון מול היישות הפלסטינית המאוחדת, לכשתיכונן אחרי רפורמות באיו"ש וייצוב בעזה, על פתרון שתי מדינות.
- צעדים 2 ו-3 ייצרו לגיטימציה גם מול מצרים ליצירת משטר ביטחוני, כולל כוחות ישראליים, על גבול הרצועה עם מצרים, כדי למנוע התחמשות מחודשת של חמאס.
- לפעול יחד עם ארצות הברית ושותפות באזור (סעודיה, האמירויות, ירדן ומצרים) ליצירת קואליציה שתהיה משקל נגד לציר ההתנגדות שמובילה איראן ותוביל להסגת חיזבאללה צפונה ולריסון האיום שלו על ישראל. במקביל, להיערך למערכה בלבנון בתנאים הנוחים לנו.
- אם תתממש העסקה ה"גדולה" שבסעיף 1, להכין את הקרקע המדינית והצבאית למבצע מהיר שייצב את הקווים שפורטו כאן (פרימטר, פילדלפי) בעוד כמה חודשים, וממנו להמשיך את ציד המנהיגים והיכולות של חמאס באופן מתמשך, עד להכרעתו.
- ללכת לבחירות בישראל, שבמרכזן אלטרנטיבות ממשיות לעתידנו כאן.
- להתחיל בתהליך השיקום של הכלכלה, הצבא והחברה שלנו ובחיזוק מעמדנו הבין-לאומי.
לא מאוחר לצאת מהדשדוש והדכדוך ולממש את מטרות המלחמה. בשביל זה צריך קודם כל להכיר במה ולמה נכשלנו ונתקענו, להפסיק לנגוח בקיר ולהתחיל לחשוב אחרת.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי