האויב שלנו טעה, הרוח של עם ישראל ניצחה תמיד

מאה ימים חלפו מאז נעצרו החיים, קדרו השמים, ואנחנו, כולנו, נחשפנו ללבה רותחת ומזעזעת של טרור ושנאה תהומית שניתכו עלינו. מאה ימים של מלחמה שאין צודקת ממנה, ושל מבחן לאומה כולה. מבחן לאומץ הלב, לגבורה, לנחישות, לצדקת הדרך, לעוצמה, לערבות ההדדית, לאחדות, למחויבות שיש לנו כחברה ולערכים ולעקרונות המגדירים אותנו כאומה.

• מהאזרחים ועד שר הביטחון: האנשים שחייהם התהפכו ב-7.10
• "מאה ימים של גיהינום": המונים בעצרת משפחות החטופים בת"א

בזמנים קשים אלו, איננו יכולים שלא להרהר בקורבנם של בנותינו ובנינו, הנופלות והנופלים, האזרחים ולובשי המדים. ההקרבה שלהם, האומץ שלהם, אהבת החיים שלהם, והמסירות שלהם לאידיאלים היקרים לנו הם עדות לכוח השוכן בליבנו. אסור לנו ואיננו יכולים לשכוח, אף לא לרגע, את החטופות והחטופים. קשה לדמיין מסע קשה ומייסר יותר ממסען של המשפחות שגורל יקיריהן בידי רוצחי החמאס. כולנו נושאים תפילה על משקל דברי הנביא: "ושבו בנות ובנים לגבולם". 

עוד נתאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. עוד נבכה על חייהם של רבים, רבים מידי, שנגזלו ביד אכזרית - קורבנות של אלימות מפלצתית ואנטישמית חסרת רסן. עם זאת, זוכרים אנחנו, שגם בשעות החשוכות ביותר, היינו עדים לתעצומות הנפש, הגבורה, החוסן והחמלה שבנו אותנו כעם. לרוח הישראלית האין-סופית שמסרבת להישבר. אכן, שגינו שגיאה חמורה וכואבת כשלא היינו מוכנים - אך השגיאה הגדולה ביותר היא של האויב.

האויב ש"גיבוריו הגדולים", רצחו, טבחו, אנסו ושחטו, פעוטות, קשישים, נערות ונערים, שרפו בתים על יושביהם וביצעו את הגרועים שבפשעים נגד האנושות. אויב שהביא חורבן ואסון על עריו ועל עמו. אויב שספרו של היטלר - "מיין קאמפף" – ניצב בגאווה בחדרי ביתו, ושהקייטנות שלו היו למחנות של שטיפת מוח רצחנית ושנאה עיוורת. אויב שחשב שהוא מכיר אותנו וזלזל בגבורת בנינו ובנותינו עד שראה במו עיניו איך "עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

כוחות הגבורה של עמנו התפרצו בצורה מעוררת השתאות. ראינו את "דור הטיקטוק" והנה הוא "דור קדומים, עם נֶאְדָּר בעֹז, עתיק יומין", אשר גבורתו תיחקק בתולדות דברי הימים של ישראל. נפגשתי עם הלוחמות והלוחמים, עם המפקדים בראש הכוחות - יצוקים מפלדה, חותרים למגע, נשבעים "לא עוד!"; כולנו רואים את תעצומות הקהילות והמשפחות המפונות, את גבורת פצועינו בבתי החולים, את האמונה והגאווה היוקדת של המשפחות השכולות, את ההתנדבות והערבות ההדדית בחברה הישראלית – יהודים וערבים כאחד, את הנחישות של בנות בריתנו העומדות לצידנו – בראשן ארצות הברית, את יהדות התפוצות הניצבת עימנו כאיש אחד בלב אחד, לעיתים תוך סיכון עצמי. איש לא יוכל לעם שאלו הם בניו ובנותיו; איש לא יוכל לעם המלוכד והמאוחד שלנו.

אף שהמלחמה פרצה באחת מהתקופות המקוטבות ביותר בהיסטוריה שלנו, ובעוד שהאויב קיווה שמתקפת הטרור תעמיק את הקרעים ותחליש את הברית הישראלית, אנחנו בחרנו בחיים, בחרנו בברית בינינו. בחרנו להתאחד מיד ולהיאבק יחד, כתף אל כתף, למען ההווה והעתיד של ביתנו המשותף.

למרבה הצער, קשה שלא לראות שיש מי שבוחרים בעת הזאת לחזור אל שיח השנאה ששרר כאן עד ה-6 באוקטובר. כל נסיגה אל מחוזות הקיטוב ההם מאיימת עלינו באופן ישיר – על ביטחוננו, על חיינו. מותר תמיד לבקר, צריך לעתים להתווכח – זה חלק מובהק מה-DNA שלנו, אבל זה הזמן לנהל את הוויכוחים והדיונים באחריות, לשמור על היחד שלנו, לזכור שאנחנו עם אחד ומדינה אחת. אסור לתת לחמאס לנצח בקרב על הלכידות הישראלית. זה נכון לכולנו, ובוודאי לנבחרי הציבור ולהנהגה. מנהיגות בעת מלחמה – משמעה אחריות ללכידות הישראלית שהיא בסיס הניצחון. כשאחינו ואחיותינו מחרפים את נפשם בחזית, עלינו להתעלות מעל הקמפיינים, מעל הפוליטיקה הקטנה והשיח המפלג והרעיל – הן בנוגע ליום שלפני והן בנוגע ליום שאחרי - ולהקשיב לזעקתם של הילדים שלנו שדורשים: "במקום לברך אותנו שנחזור הביתה בשלום, תנו לנו לחזור הביתה לשלום - שלום בתוכנו".

למרות האתגרים העומדים בפנינו, אין לי ספק כי נצא מצללי המערכה חזקים ונחושים יותר מאי פעם. יחד, כאומה אחת, אנחנו נגבר על החושך, נקום מהאפר, נבנה, ניטע ונזרע, נקבע מזוזות, נהפוך כל גיהנום לגן עדן כפי שתמיד עשינו, וניצור עתיד של תקווה ושגשוג לעמנו, למדינתנו ולאיזור כולו – כזה שיהיה ראוי לקורבנם של הנופלים, ירומם את רוחם של הנפגעים, וישקף את המחויבות שלנו להציב מגדלור של תקווה, עבורנו ועבור האנושות כולה. האויב שלנו טעה. הרוח של עם ישראל ניצחה תמיד. גם הפעם הרוח שלנו תנצח.