רגע לפני חצות. מאז 7 באוקטובר הזמן עומד מלכת, אבל המחוגים מתעקשים להמשיך לרוץ קדימה ולחצות את קו המאה ימים למלחמה.
רעידת האדמה פערה בנו בור של עצבות, חרצה בנו את סימני ההלם. ההבטחות לא קוימו, המצנחים לא נפתחו והתרסקנו כולנו יחד אל התהום. כמו פנים שמשתקפות מחלון, וקצף שנתלש מחוף, המים צלולים ושקופים אבל זה ברור - המבוגרים אכזבו, הפקירו, נטשו את הקן. השאירו אותנו חשופים לחיות הטרף. ועכשיו, זה הזמן למרד נעורים מאוחר, זמן לקום ולסלול דרך חדשה אל האופק.
בני ה-30 וה-40, בני הדור שלי, הפנייה הזאת מיועדת לכם - פעם הטובים נקראו לטיס ולתקשורת. אבל כעת זו קריאת ההשכמה שלנו, קריאת קרב בלילה. אנחנו בבוקר שאחרי (האסון). הגיע הזמן לעמוד על הרגליים ולהתייצב בחזית. הטובות והטובים לדגל, להנהגה. לעזוב את חברות ההייטק, האקדמיה ואת בתי הספר שבהם אתם מחנכים, את עמותות הסיוע ואת שדות החיטה. תתמודדו ותרוצו לוועד השכונה, לחברות במועצה, ברשויות המקומיות, לכנסת, להתגייס לצה"ל וליתר כוחות הביטחון. זה הזמן לקחת את ההגה ולהתחיל להתניע מחדש את המדינה האהובה שלנו, בלי ימין ושמאל, פשוט לנסוע ישר, לפרוץ קדימה. לקחת אחריות ולפשוט על כל מוקדי הכוח וההשפעה.
המטרה היא לחלץ אותנו מכבלי הפוליטיקה הישנה, אל מקום שבו נחזור לשבת יחד סביב שולחן החג. נצחק, נלמד לאהוב, נכבד אחד את השני, נגן אחד על השני. זה הזמן לתקן, לשקם ולאחות את השברים.
לפני כמה ימים פגשתי את לוחמי פלוגת החוד של גדוד 52, בחטיבה 401, רגע לפני שנכנסו חזרה להילחם בעזה. ישבנו על הטנק של שלמה והתחלנו לגלגל שיחה. בדיוק נולד לו בן ראשון, אבל הוא התעקש להתייצב עם חבריו למילואים. פתאום הוא התחיל לבכות, שתקתי. "כשאני שואל את עצמי מאיפה נביא את הכוח להילחם, אני חושב על אשתי ואז עלינו כאן בפלוגה. אני מקווה שנקבל החלטות נכונות ואמיצות לעשות את מה שצריך כדי להגן על המדינה ולחזור הביתה בשלום אל אשתי והבן שלי", סיפר.
הטנק השכן פרס את הזחל ושני מילואימניקים אחזו בפטישים כבדים. הגשם התחדש והכה בברזל בעוצמה יחד איתם. נפרדנו בחיבוק. הבוץ כיסה את הדרך לעזה ומכונות המלחמה החלו לנוע דרומה, מפזרים עשן ותקווה לשינוי.
עם הנצח נקרא עכשיו להתרומם מחדש כמו עוף החול, רק אנחנו יכולים. זה יהיה הניצחון שלנו - הטובות והטובים לדגל!