המלחמה בעזה מגיעה לשעת ההכרעה שלה. בפני ישראל קיים הסיכוי לצאת עם הישג משמעותי שישפיע על היציבות של ישראל בעשור הקרוב, או, לחילופין, להישחק ולדמם במשך שנים רבות. הכול תלוי כעת בהחלטת הקבינט, וליתר דיוק בכך שראש הממשלה יחליט לאפשר לקבינט להחליט את מה שמחויב להצלחת המלחמה. מניעת ההחלטה פירושה פגיעה קשה בהישגי המלחמה ובביטחון הלאומי בעת הזאת.
צה"ל, אחרי קרוב לארבעה חודשי לחימה, במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, עומד לסיים את השלב המכריע ביותר במלחמה - הקרב על ח'אן יונס. זה ללא ספק הקרב הקשה והמורכב ביותר מול פיקוד חמאס, תשתית מפקדותיו והחטיבה החזקה ביותר בצבא הטרור. לוחמיו, לוחמנותם ונכונות הקרבתם הייתה ברמה הגבוהה ביותר. עם הבסתם, ח'אן יונס למעשה הוכרעה.
באזור המחנות נמצאים מקורות ההתעצמות המרכזיים של הארגון, כולל מרכז התעשייה, החימוש והטכנולוגיה, שגם הוא הושמד במלואו. זהו בהחלט הישג משמעותי ביותר עבור צה"ל, שמבצע לחימה יוצאת מגדר הרגיל. אם יצליח צה"ל להגיע בקרוב לראשי חמאס עצמם, יהיה זה הישג אסטרטגי מכריע. גם אם לא, וסינוואר יצליח לחמוק פעם נוספת, צה"ל עדיין מספק הישג משמעותי בכל המערכה הזאת, שניתן וצריך לתרגם אותם להישג מדיני יציב.
היעדים בהמשך הינם בעלי חשיבות משנית בהשוואה לח'אן יונס ולא מהווים מנוף להישג מדיני. לדוגמה, פירוק גדודי רפיח, שבתנאים הקיימים ספק אם יתאפשר ללא מהלך מתואם עם המצרים והאמריקנים. מהלך כזה כרוך בהנעת מיליון פליטים השוהים בעיר, חיכוך עם המצרים ועוד. מדובר במהלך מורכב עם הישגים מוגבלים וסיכונים גבוהים. בנוסף, סביר שגדודי רפיח יבחרו לצאת במסגרת זרם העקורים במקום להילחם, ולחזור לאזור בשלב מאוחר יותר. צה"ל ימצא את עצמו נלחם בעמדות ריקות. עדיף להשתמש ברפיח כאיום מאשר לכבוש אותה בפועל.
חמאס, שהיסוד הטבעי שלו הוא ארגון טרור ולא ארגון צבאי, חוזר חזרה אחרי מכת הפירוק מצה"ל למבני היסוד שלו - תאי טרור עצמאיים, שמתעשתים וצומחים מחדש בכל מקום שצה"ל עוזב. בשטח אין ואקום. מכיוון שצה"ל אינו יכול להיות בכל מקום כל הזמן, ובהיעדר שליטה אזרחית אלטרנטיבית, נותרת השליטה האזרחית בידי חמאס. דבר זה מאפשר להם להיבנות מחדש בקלות, וזאת אבן הנגף המרכזית שעומדת כעת בפני יכולת צה"ל להכריע. כל עוד לא תילקח מחמאס השליטה האזרחית והוא ימשיך לשלוט בשטח, נראה מהלך דומה למה שקרה בשבוע החולף בצפון הרצועה. צה"ל נדרש לחזור לאותו תא שטח שכבר הכריע כדי לפרק את הטרור שהתאושש מחדש. כך יידרש לנהוג בכל פעם מחדש, אם לא תישאר בכל מקום תשתית תפקוד אזרחית שתשמור על השטח נקי.
צה"ל ייכנס לסוג פעולה של "דלת מסתובבת", שמאבדת את כל היתרונות של המתקפה ונגררת ללחימת שחיקה, באופן שלא נוכל למנף את הישג התמרון להישג אסטרטגי משמעותי
למעשה, בניגוד להמלצות הברורות של כל ראשי מערכת הביטחון, שר הביטחון, גנץ ואיזנקוט, ובניגוד למטרות המלחמה, נתניהו נמנע אפילו מלדון בניהול האזרחי בעזה, לא כל שכן בשינוי משטר חמאס שגם עתה ממשיך להיות ריבון, למשול ולנהל את עזה. חמאס שלשלו לכיסו הרבה מעל למאה מיליון דולר מהשליטה בציר ההומניטרי לעזה, כסף ששומר על כוחו הצבאי והאזרחי, ומקנה לו יכולת התעצמות. שאל אותי עיתונאי זר בכיר, אם יכול להיות שאנחנו כל כך חלמאי שהמלחמה הקשה שאנחנו מנהלים ביד אחת וביד השנייה מחזקים למעשה את חמאס. ביקשתי בנימוס שיעבור לשאלה הבאה.
חוסר ההחלטה והמצב של להמשיך להילחם ללא הגדרת יעדים, מקבע כוחות לעזה ופוגע ישירות גם ביכולת להיערך למערכה בצפון. בעת הזאת, חייב צה"ל להתחיל לרכז את הכוח, לחדש מלאים ולהיערך למלחמה שם, אם יש כוונה לפתור את הבעיה. במצב הנוכחי, הריתוק לעזה פוגע ישירות גם בפתרון בעיית הצפון.
בין לבין, נדרש צה"ל גם להיערך לאפשרות של התלקחות ביו"ש. המצב שם נפיץ ביותר ומושפע, בין היתר, מכך שמאה אלף פועלים שעבדו בישראל ומפרנסים כמיליון איש - מובטלים. רובם מצויים על פת לחם. הממשלה לא רק שלא עושה דבר כדי לפתור את המצוקה, אלא שהיא ממשיכה לעכב את כספי ההעברה, דבר שהוריד כ-60% משכר אנשי הביטחון ברשות הפלסטינית שאמורים דווקא בעת הזאת לתפקד ולמנוע התפרצות במצב הזה. כשכוחות הביטחון ללא שכר יילכו הביתה וכמיליון איש ללא פרנסה יבעירו את השטח, כבר לא תהיה שאלה מה יקרה אלא מתי. בעוד צה"ל ממשיך להיות שקוע בעזה, וכוחות פרוסים בצפון, לא ברור איך נתמודד עם פריצת אינתיפאדה ביו"ש. הנה לכם סיבה נוספת למה צריך להתחיל להוריד מהמשוואה את זירת עזה ולא לשקוע שם.
על אף הלגיטימציה ביציאה למלחמה, התמשכות הלחימה הביאה לכך שהאשראי הבין-לאומי למעשה עומד לפקוע, בדגש על אורך הרוח האמריקני שסובל מבעיית אמון קשה בראש הממשלה. הוא, בעיניהם, משועבד לקיצוניים בממשלתו והוא חסר יכולת לקבל החלטות מדיניות נדרשות. בהיעדר כל הצעה לפתרון מדיני מצידה של ישראל, קיים בוושינגטון ובקרב מדינות אירופה אי-אמון גובר באפשר לרצון של נתניהו להביא בכלל לסיום המלחמה. הסיבה המרכזית שארצות הברית ושותפותיה (אנגליה, צרפת, גרמניה) טרם הכריזו על הכרה בשתי מדינות לשני עמים כפתרון כולל לרמאללה ועזה, ובתוך כך הכרה ברשות הפלסטינית כמדינה, היא סוגיית החטופים והרצון לאפשר עסקה. להערכתי, עם קיומה של עסקה תהיה גם הכרזה בעקבותיה. רמז על כך שר החוץ הבריטי בשבוע החולף.
אם ראש הממשלה היה מתעשת ומזדרז לקדם פתרון מדיני נוח יותר לישראל, הוא יכל דרך כך להוביל לסיום הרצוי למלחמה, סיום הרבה יותר טוב לישראל, במקביל לעסקת חטופים, שמי שמכתיב את תנאיה זה חמאס. בפועל, זה כנראה לא יקרה, בגלל הפחד משותפיו הכוחניים שנכשלים בקריאת המצב, ומתבצרים בצדקתם ובגלל חוסר רצונו של ראש הממשלה לקחת אחריות על מדיניות רבת-השנים של החלשת הרשות וחיזוק חמאס. לכן, צפוי שאמריקנים יכפו פתרון, ואולי אף בשל חולשת נתניהו הוא עצמו מעדיף את זה.
מדיניות ההתבצרות מפספסת הזדמנות אסטרטגית נוספת. ארצות הברית והמדינות התומכות נגרוות בעל כורחן לתוך מערכת הרשע האזורית האיראנית, וחוטפות התקפות מתימן ועד עיראק, סוריה וירדן, באחרונות בעיקר על האמריקנים. על זה נאמר - "כשהולכים לישון עם כלבים, קמים עם פרעושים". המצב הוא שכבר אין לביידן לאן להפנות את ראשו בשביל להימנע מהעקיצות של אימפריית הצרעות שבנתה איראן, ולאט לאט הוא מפנים שצריך לטפל בקן ולא בצרעות.
מבחינה אזורית, זו הזדמנות היסטורית להחזיר לבמה את הקואליציה המתונה של ארצות הברית והמדינות הסוניות המתונות, יחד עם ישראל, נגד איראן - ואף לפעול נגדה. בשביל שזה יקרה, ובשביל שישראל תקבל כרטיס מועדון ואף גיבוי לתקוף את חיזבאללה, על ישראל לקבל את ההצעה של ביידן להכניס לעזה את הרשות הפלסטינית ה"משודרגת".
עבור ישראל, לא רק שזה פתרון טוב כי תהיה בו מחויבות אמריקנית, אלא שגם אין שום פתרון אחר. האלטרנטיבה היא המשך שלטון חמאס
המלחמה בעזה כבר נמצאת בזמן פציעות. ההנחה שקיים בידינו מרווח זמן לחודשים רבים קדימה היא טעות, אלא אם ישראל הייתה שמה מתווה משל עצמה ומרוויחה זמן.
מדיניות הביטחון של ישראל תמיד התבססה על סדרי עדיפויות ותיעדוף גזרות כדי לא להיקלע לבעיה של מתיחת יתר וחוסר יכולת להכריע. עושה רושם שראש הממשלה מתעלם פעם נוספת מהאזהרות, לא מקבל החלטות. הפעם זה יעלה לנו בפגיעה בהישגי המלחמה, בפגיעה ביכולת להכריע בצפון, ובכישלון מדיני.
>>> אלוף במיל' ישראל זיו שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים בצה"ל