- באוהל האבלים של משפחת איזנקוט היה דיסוננס מטורף. מחד, עמדו שם מאבטחים, מנהיגים מכל הסיעות וצמרת צה"ל לדורותיו. כולם פקדו את המשפחה האבלה. מן הצד השני, ישב גדי כאחד האדם. חף מפוזות, "אבא" במלוא מובן המילה. איש פשוט, במובן הנעלה של המדינה. ישראלי וציוני. אצל גדי קיבלתי שיעור במנהיגות מסוג אחר: מנהיגות עניינית. כזו ששוקלת כל דבר לגופו של עניין, ללא סיסמאות, ספינים. בלי הבעות פנים ומשחק עם הקול. בלי ניסיון להוליך אותך, לערבב אותך.
בתוך בליל האסטרטגיה הפוליטית, הסיסמאות וההצהרות, נשכחה מאיתנו תכונה חשובה, זו שגורמת לי לבחור את מנהיגי: ענייניות.
אינני מעוניין במנהיגים משמאל או מימין; דתיים או חילונים. אני מחפש מנהיג ענייני, אחד שעמדותיו הן לגופו של עניין, לא מחויב לבייס מדומיין. איש הבוחן כל סוגיה לגופו של עניין. הבו לנו מנהיגים ענייניים. - השבוע שקעתי בהאזנה לפרק בפודקאסט של נדב פרי. ריאיון מעורר השראה שכל ישראלי חייב להקשיב לו. פרי ראיין את אלישע מידן, לוחם בחטיבה 551 שאיבד את שתי רגליו. אני מכיר את נדב הרבה שנים, הוא רב-מג של מילים, מראיין-על. הפעם גם הוא נשנק, לא עמד בעוצמות הייחודיות של המרואיין. פרי מומחה בריאיונות שיש בהם אלמנטים של משחק שש-בש וקצת שחמט, ופתאום עמדה מולו נשמה טהורה, נקייה. אדם שהזדהה כאיש ימין מובהק, תומך רפורמה, שהבין שעניינית, זה לא הנושא המרכזי שעל סדר יומנו.
תיאור הרגע שבו הרופא, איש שאולי לא חולק אותה השקפת עולם עם אלישע, התעקש להיכנס למבנה הממולכד, גרם לי לעצור את הרכב בצד ולהתפרק. התרגשתי מבני עמי, מהכנות, היושרה, הענייניות. - אנחנו מאסנו בפוליטיקה של זהויות. בנמ"ר בעזה אין בייס. אנחנו רוצים לחיות ביחד, לא רק למות ביחד. הגיע העת לרעיונות ענייניים, הוגנים, ברוח מגילת העצמאות. מי הוא מנהיג ענייני? הוא לא ימין, הוא לא שמאל, הוא ישר; הוא לא פוזל ללהקת המעודדים, אלא מתבסס על ערכים; הוא לא רוצה להשפיל את היריב, אלא להתחבר אליו; הוא לא רוצה לקדם מקורבים, אלא לקרב רחוקים. יש לו תודעה היסטורית, אבל הוא צופה פני עתיד.
- השבוע יחולו בחירות לרשויות המקומיות. אני מקווה שזו התחלה חדשה. הבחירות, הן תנאי – לא יחידי – לתהליך התחדשות לאומי. הוא צריך להיות עמוק, שיטתי. הוא חייב לנסח חזון וחוזה. לשלב בין רעיונות לכללי משחק בהירים. לא פעם, פגשתי בשלטון המקומי כמה "מנהיגים ענייניים", כאלה שיודעים לשרת ציבור ולא "בייס". כאלה הבוחרים בטובת התושבים ולא רק בטובת הבוחרים.
- המלחמה נמשכת. חיילים נופלים בקרב, החטופים עוד לא חזרו, פצועים רבים, אלפי משפחות נעקרו מבתיהן. אבל הפוליטיקה - מכלה כל חלקה טובה.
ברגעים האלה, גנץ, איזנקוט וטרופר היו אמורים לפרוש. לעשות אקזיט בבייס, לקבל מחיאות כפיים. "להכניס" לצד השני.
לאונרד כהן כתב: "אני מתפלל לאומץ לב כשיורד הלילה כדי לעמוד בנטל ולחוש הקלה. אני מתפלל לאומץ לב בזמנים שבהם הסבל מגיע והולך ומתעצם". עכשיו זה זמן לאומץ לב, שותפות בהנהגה, היא מעשה אמיץ.
שני הרמטכ"לים לשעבר היו בנמר ובטנק. הם יודעים מהו "יחד ישראלי". הם החליטו להתעלם מספינים ומשטיקים, הדלפות זדוניות. הם יודעים שהמלחמה היא לא רק על עזה, המלחמה היא על עתידה של ישראל. לצערי הפכנו לציניקנים, אנחנו כבר לא מאמינים ביושרה, בנאמנות למדינה. דווקא בשל כך, עכשיו הזמן לממשלה רחבה, לא לפרישה ולרווחים רגעיים. לא רק בגלל שאינני רוצה להותיר את הזירה בידי צד זה או אחר. ממשלה רחבה היא צו ציוני, כמעט רוחני. זה המעט שיש בכוחנו להעניק לאלישע מידן ושאר הלוחמים הנועזים.
אסור לבני גנץ לפרוש עכשיו מהממשלה. יהיו מי שיחשבו שמנצלים אותו או משפילים אותו, אבל האמת היא פשוטה: עכשיו הזמן לאחריות, לענייניות.
>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"