שאלת היחסים בין ישראל והפלסטינים, במיוחד רעיון המדינה הפלסטינית, לא היה קיים בסדר היום התקשורתי והפוליטי לפני 7 באוקטובר. מבחינה זו, מתקפת חמאס הרצחנית עוררה את הנמר הזה מרבצו. ממשל ביידן היה בין הראשונים להעלות את הסוגייה וייתכן שבכוונתו אף להצהיר חד-צדדית על הכרה במדינה פלסטינית כחלק מתוכנית "היום שאחרי" סיום המלחמה.
ראש הממשלה נתניהו ושרים בכירים בממשלה, כמו גם פוליטיקאים מהמרכז הפוליטי, מיהרו לגנות את הרעיון שהוצג כ"מתנה לטרור". הערכה רווחת היא שרבים בחברה היהודית מתנגדים למדינה פלסטינית, במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר.
רעיון הקמת מדינה פלסטינית – בגבולות כאלה או אחרים – קיים כבר בשיח הישראלי מאז שנות ה-90. אף שהסכם אוסלו לא כלל רעיון זה, הרי כל המשאים ומתנים שבאו בעקבותיו כיוונו גם למטרה זו.
הנקודה החשובה היא שכמעט כל ראשי הממשלה מאז – שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט ואריק שרון – הביעו הסכמה, אם בפומבי או בחשאי, לרעיון הקמת מדינה פלסטינית.
העובדה ששמעון פרס ואהוד אולמרט הביעו נכונות להקים מדינה פלסטינית מפורזת אינה מפתיעה, שהרי שניהם קידמו סדר יום של פיוס והשלמה עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. אולם, מפתיעה יותר העובדה שגם אהוד ברק, אריק שרון וגם נתניהו – כל אחד מסיבותיו הוא – הביעו הסכמה.
כך, למשל, אהוד ברק, שתרם יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר לתפיסה של "אין עם מי לדבר" בצד הפלסטיני, הציע לערפאת בשיחות קמפ-דיוויד בשנת 2000 מדינה פלסטינית על 91% משטחי הגדה. עשור מאוחר יותר, בתפקידו כשר ביטחון בממשלת נתניהו, הוא הצהיר שהמדינה הפלסטינית העתידית צריכה ליהנות מרציפות טריטוריאלית ומחיבור לרצועת עזה.
באופן מפתיע ובניגוד להשקפתו בעבר, אריק שרון תמך מ-2001 בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת. ב-2005 הוא הוביל את מהלך ההתנתקות מעזה אשר – בניגוד להצהרותיו בתקשורת – בוצע בתיאום עם הרשות הפלסטינית. יתרה מזו, מהלך ההתנתקות היה חלק מחזון גדול יותר לנסיגה ממרבית שטחי הגדה והקמת מדינה פלסטינית. מי שהיה שגריר ארצות הברית בישראל באותה תקופה, דן קרצר, אמר לי בריאיון, כי שרון הראה לו מפות של נסיגות נוספות.
גם נתניהו התבטא כמה פעמים בעבר בזכות פתרון שתי המדינות. המקרה הידוע ביותר הוא כמובן נאום בר-אילן ב-2009, שבו אמר, כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". מה שפחות מוכר הוא שבמשא ומתן חשאי שניהל מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ב-2014, נתניהו הסכים שהגבול בין ישראל ופלסטין יהיה מבוסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, וזאת בתמורה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת לאום של העם היהודי. נתניהו הכחיש זאת.
ראוי להדגיש כי הנטייה של נתניהו להבטיח משהו בחשאי, ולאחר מכן להכחיש את דבר קיומו, היא דפוס חוזר בהתנהלותו. כך, למשל, בשני מקרים לפחות הוא הביע נכונות לנסיגה מלאה מרמת הגולן. כך היה במגעים החשאיים שהתנהלו עם חאפז אל-אסד באמצעות המיליארדר היהודי רון לאודר ב-1998; וכך היה במגעים החשאיים שהתנהלו עם בשאר אל-אסד באמצעות הדיפלומט האמריקני פרדריק הוף בין השנים 2011-2009.
אם כמעט כל ראשי הממשלה בישראל הביעו, בזמן כזה או אחר, נכונות להקמת מדינה פלסטינית מפורזת, נשאלת השאלה מה גרם להם לומר את זה? תשובה אחת היא שהיה זה מענה ללחצים חיצוניים, בעיקר של ארצות הברית, כאשר נוצרה הזדמנות היסטורית לקדם תהליך מדיני וראש הממשלה לא רצה להיתפס כסרבן.
אפשרות אחרת היא הפוליטיקה הפנימית: הצורך, ושמא האובססיה, של ראשי ממשלה לשרוד מבחינה פוליטית, דבר הכרוך בהימנעות מאימוץ החלטות בעלות פוטנציאל לנפץ קואליציות שבריריות. על פי הסבר זה, ראש הממשלה הוא מעין שבשבת המשתנה בהתאם לרוח הפוליטית. או כאמירתו המפורסמת של הנרי קיסינג'ר, לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים. למעשה, רק שרון העז לנפץ מוסכמות, ללכת כנגד "צאן מרעיתו", לפרוש מהליכוד ולהקים את מפלגת קדימה.
אפשרות שלישית, שפעמים רבות אינה נלקחת ברצינות, היא שראשי הממשלה הללו – לפחות חלקם – האמינו באמת ובתמים שזה הפתרון הנכון.
ואולם, רעיון הקמת מדינה פלסטינית קיים כבר אפוא בפוליטיקה וברטוריקה הישראליים מאז שנות ה-90, ומרבית ראשי הממשלה מאז הביעו נכונות לכונן מדינה כזו בתנאים מסוימים.
התעוררות השיח מחדש בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר אינה צריכה לעורר חרדה בחברה היהודית. היא מהווה הזדמנות לעשות טיפול שורש בבעיה כאובה שמלווה אותנו מזה למעלה ממאה שנים. דרושים עתה מנהיגים אמיצים ובעלי חזון, משני צדי הסכסוך, הנכונים להוביל – ולא להיות מובלים – לעתיד טוב יותר.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים