ההודעה על מותם של שניים מהחטופים ברצועת עזה, יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, הייתה המשך לסרטונים שהפיץ חמאס אודותיהם. סרטונים קשים ואכזריים, המלמדים אותנו בפעם המי יודע כמה, שאנו נלחמים בארגון טרור הפועל בקודים רצחניים. זה מוכיח גם כי מכלל הדילמות והבעיות המורכבות במלחמה, השבת החטופים לישראל היא משימות חיינו, פשוטו כמשמעו. היא חשובה יותר מכל הישג מבצעי אחר בעת הנוכחית, אלא אם הישג שכזה יקדם את השבתם הביתה. בוודאי לאחר שהתברר לנו שלא נוכל לעשות זאת באמצעות מבצעים צבאיים. לא נוכל לסלוח לעצמנו כאזרחים, כעם וכמדינה אם החטופים לא ישובו לישראל, גם במחירים יקרים מאוד הכוללים שחרור אסירים. ניתן לקבל כמחיר כמעט הכול, למעט חיזוק כוחו של חמאס או מנהיגיו ברצועת עזה, צעד שיביא למחיקת מרבית ההישגים של צה״ל בחודשי המלחמה.
גם בימים האחרונים נמשך הירי הרקטי, חלקו מאזורים שבשליטת צה״ל או שצה״ל פעל בהם. אין ספק שחמאס ספג ברצועת עזה מכות קשות, אך הוא לא "מוטט" ולא "הושמד". הכתישה הצבאית של תאי שטח, מבנים, תשתיות ופגיעה במחבלים – חלקם מצבא הטרור החמאסי על יחידותיו השונות, וחלקם מקרב חמושים מארגונים אחרים בדגש על הג׳יהאד האיסלאמי - היא חשובה וגורמת נזקים כבדים לארגון ולסייעניו, אך עדיין משאירה ברשותו יכולות רבות ומגוונות לפגוע בכוחות צה"ל, בוודאי בתאי שטח שצה״ל יצא מהם או שינה את שיטת הפעולה לכירורגית יותר.
בכל מקום שבו צה״ל לא יהיה, יימצאו באופן כמעט מידי פעילי חמאס, מרביתם חמושים, שיבצעו שיפורים בתשתיות הצבאיות שנפגעו, ינסו לשחזר חלק מהמנהרות והפירים בתת-קרקע ולהכין לכוחות צה״ל הפתעות. בין היתר, מדובר במילכודים של תאי שטח, ברכבי תופת, ניסיונות למשוך את הכוחות לאזורים שבהם לכאורה ישנם חטופים ולפגוע בהם, מארבים, ירי רקטות ועוד פעולות שהארגון, על אף הפגיעה בו, יודע לממש ולבצע.
חמאס פועל כעת באופן מבוזר באמצעות חוליות קטנות, במעברים תת-קרקעיים ותוך ניצול המצב ההומניטרי להעברת אמצעי לחימה ופעילים ממקום למקום. משימה מרכזית נוספת שלו היא שמירה על המנהיגים, בידול בין הדרגים ומניעת חדירה מודיעינית למעגלים הקרובים של ראשי הארגון. יחיא סינוואר ומוחמד דף הם סמלים שפגיעה בהם תהיה משמעותית, אך ראוי גם לזכור כי יש פעילים רבים וחשובים שטרם סוכלו. לכן - הציפייה שגם חיסול של מנהיג כזה או אחר של חמאס תעלים את הארגון ותבשר על ניצחון ישראלי, היא למרבה הצער רחוקה מהמציאות.
אנו נמצאים במלחמה שמשכה יהיה לפחות בין שלוש לחמש שנים בכדי להגיע לפגיעה אנושה בחמאס: הרג מחבלים, השמדת אמצעי לחימה ואת המערך הרקטי, פיצוץ והשמדה של רוב מנהרות - גם במחיר של פגיעה משמעותית יותר בתשתיות אזרחיות הבנויות מעל מנהרות אלו; ולא פחות חשוב: מפקדים, מנהיגים, מומחי חומרי נפץ וחבלה, אימאמים מסיתים, מומחים בעלי ידע שלמדו באיראן - הם צריכים להיות נרדפים עד יומם האחרון.
מהלכים שכאלו דורשים מודיעין מדויק, היערכות מורכבת ומימוש מבצעים ממוקדים ברובם. כשאתה בשטח, היכולת למימוש טובה יותר אך יוצרת גם סיכונים. אם בזירה כמו יהודה ושומרון, שבה האחיזה הביטחונית של ישראל הדוקה יותר, עדיין מתפתחים תאי טרור ומיליציות חמושות ומאורגנות, הרי שברצועת עזה המצב הזה הוא מסובך, מורכב ומסוכן בסדרי גודל ניכרים יותר. לשם כך דרושים זמן רב, התבססות מודיעינית ומבצעית, פיתוח מבצעים ייחודיים ובעיקר הפתעה, תחבולה ואומץ של מפקדים לאשר מבצעים מורכבים שכאלו.
היום שאחרי
באחת הסצנות המפורסמות בסרט "שתי אצבעות מצידון", המתאר את שהות צה"ל בלבנון, פונה גדי, מפקד המחלקה החדש, לג'ורג'י החייל הפשוט והוותיק, ומבקש הסבר על המתרחש במדינת הארזים.
"זה הולך ככה", פותח ג'ורג'י בהסבר בעודו חותך סלט לחבר'ה. "הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים. הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסורים. השיעים שונאים את כולם, והסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אומר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני חוץ מזה שהם שונאים את האחרים. לכולם יש מכנה אחד, כולם מה זה שונאים אותנו הישראלים".
מדוע נזכרתי בסצנה הזו? כי על אף שהמאפיינים הדמוגרפיים והעדתיים ברצועת עזה שונים מאלו של דרום לבנון, הרעיון שעולה בישראל בשבועות האחרונים בנוגע למה שמכונה "היום שאחרי", במסגרתו תחולק הרצועה למחוזות ותועבר לניהול של ראשי חמולות - הוא חרב פיפיות לישראל.
החמולות, שיהיו חייבות להתחמש, ידאגו בעיקר לצרכי המשפחות שלהן, ייאבקו זו בזו על שליטה ומשאבים, יקיימו בריתות אד-הוקיות אחת עם השנייה כדי להילחם בשלישית, ובעיקר ישנאו אותנו ואף יפנו את האש אלינו. המחשבה שאפשר לשלוט בהן באמצעות הפרד ומשול היא שגויה מיסודה, ותוביל לכאוס גדול. שלטון חמולות הוא שלטון אכזרי שיידרש להרבה כוח, ועד מהרה יהפוך למושחת במקרה הטוב או ל"פרוקסי" של חמאס במקרה הרע.
לכן, ״היום שאחרי״ הוא סוגייה משמעותית שאין בה פתרון אידיאלי לישראל. רחוק מזה. שורש העניין נעוץ בעובדה שהממשלה ומערכת הביטחון מחויבות לאזרחי המדינה שלא יימצא חמאס בקרבת יישובי העוטף. הדבר מחייב חופש פעולה מבצעי קבוע, לשנים רבות, אך בד בבד לייצר סדר יום אזרחי על מנת שחלק מתושבי הרצועה יחזרו לבתיהם או למקומות אחרים שייבנו עבורם.
מכל הפתרונות הבעייתיים – רק החזרת פקידות רש״פית כזו או אחרת, המובלת על ידי מנהיגות רש״פית מרצועת עזה או מרמאללה, היא פתרון שהוא הרע במיעוטו. המבקרים יאמרו, ובצדק, כי הרשות הפלסטינית מושחתת, שונאת את ישראל ותפעל בשיתוף פעולה עם גופים וארגונים עוינים לנו. הכול נכון, ומי כמוני מכיר את הנפשות הפועלות.
אך מכל האופציות הרעות הקיימות – למעט אחריות ישראלית ביטחונית ואזרחית שהמדינה לטעמי אינה יכולה לעמוד בה כלכלית, צבאית, חברתית ומדינית – זה פתרון שהוא הרע במיעוטו. המחשבה שאדם בעל שיעור קומה כמו סלאם פיאד ינהל את הרצועה מבלי להיות בקשר עם הרשות הפלסטינית ברמאללה היא תמימה. תידרש כמובן הקפדה של ידידותינו בעולם המערבי, של מדינות ערב המתונות ושל ישראל, אך קשה יהיה למצוא אפשרות טובה יותר, או רעה פחות.
ובינתיים ביהודה ושומרון
קפיצת המדרגה בפיגועים הקשים ביהודה ושומרון, שמתפשטים מצפון הגדה ומחנות הפליטים ועד לדרום הגדה, לחברון ולכפרי האזור, מעידה כי גם שם אנו נמצאים במצב לחימה ברמת איום גבוהה, שהתגברה עוד יותר לאחר 7 באוקטובר - ולא בכדי מתפרסמות בתקשורת התרעות אסטרטגיות שמניחה מערכת הביטחון על שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות.
אירועי ה-7 באוקטובר העצימו את האהדה לה זוכה חמאס בקרב תושבי הגדה, הובילו לתגובות של שמחה, וחיזקו את האיום הקיים ממילא של ארגון הטרור העזתי על מעמדה של הרשות הפלסטינית.
לכן אין להיות מופתעים מכך שאנו מזהים ביהודה ושומרון ניסיונות חיקוי של פעילות ה"נוח'בה" - והדבר בא לידי ביטוי בכמה פיגועים שאירעו לאחרונה: מותה של חיילת מג״ב ממטען רב-עוצמה במחנה הפליטים ג׳נין; פיגוע רב-נפגעים שסוכל במחסום המנהרות, כאשר שלושת המחבלים הגיעו מהעיר חברון, קיוו לבצע מסע הרג המוני בתוך ירושלים אך חוסלו מבעוד מועד - אירוע בו נהרג חייל צה"ל; ניסיונות חדירה ליישובים - שבמקרה האחרון נמנעו לא כתוצאה ממודיעין מדויק אלא מאמצעי אבטחה טובים, ערנות וחדות מבצעית; והפיגוע ברעננה, שבוצע על ידי שני שוהים בלתי חוקיים מאזור חברון, וגבה את חייה של אזרחית.
לצד הפיגועים הללו, שהציבור נחשף אליהם בשל המחיר הכבד שאנו משלמים, אין כמעט יום בו שב"כ וצה"ל לא מצליחים לסכל ניסיונות דומים, ובכך מצילים חיים. הכוחות שפרוסים בשטח, הן של צה"ל והן של שב"כ, יודעים איזו אחריות מונחת על כתפיהם, והמשימה להביא ביטחון לתושבי יהודה ושומרון ולמדינת ישראל עומדת לנגד עיניהם יום ולילה. אך פיגוע קשה ביהודה ושומרון, בין אם ביישוב ובין אם בציר תנועה, עלול לייצר הסלמה ניכרת ולהוביל לריכוז מאמצים שגם כך מתוחים עד הקצה.
>>> אריק ("האריס") ברבינג כיהן כראש אגף הסייבר וראש מרחב ירושלים ויו"ש בשב"כ