זו הייתה התנגשות בלתי נמנעת, ששנים התכוננו לה בעזה: חמושי חמאס אל מול מנגנוני ביטחון פלסטיניים מיומנים. מגובים בפסק הלכה של יוסוף אל-אסטל, מבכירי אנשי הדת של חמאס, שמבטיח מקום בגן עדן לכל מי שירצח איש פתח, יצאו אנשי גדודי אל-קסאם למערכת חייהם. המטרה: השתלטות על עזה. כעבור יומיים מדממים, 700 אנשי פתח ומנגנונים הרוגים, ירי בפיקות של מאות בני אדם ועוד תמונה איקונית אחת של השלכת אנשים מן הגגות – זכתה תנועת האחים המוסלמים הפלסטינים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון, להשתלט על שטח אדמה ולנהלו.
פרויקט "היום שאחרי" - N12
- גדול, עצמאי ומגוון יותר: המהפכה בצה"ל ביום שאחרי
- אין "היום שאחרי" בעזה בלי להבין קודם מי היא ישראל
- החרדים מבינים שהמשחק נגמר - אך הגיוס הוא עסקה דו-צדדית
- אם נרצה או לא, רק נתניהו יכול
התיאור הזה, של מה שהתרחש בשנת 2007, הוא קו פרשת המים החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית של עזה. שום דבר אחריו לא נותר כשהיה. תנועת טרור חמושה בנשק רב, בתפיסה ג'יהאדיסטית ובאמונה משיחית שזה הצעד הראשון בדרך לשחרור פלסטין, הפכה את עזה לבסיס טרור שאין שני לו. החוליות החמושות שלה הפכו כמעט לצבא. עם עשרות אלפי חמושים מאומנים יותר או פחות, בצבאה הסדיר יש חמש חטיבות ו-24 גדודים. כ-800 ק"מ של מנהרות (ידועים לפחות) נחפרו. דורות של צעירים התחנכו על ברכי תפיסת חמאס.
אלא שהשליטה על עזה היא הרבה מעבר לגדודי אל-קסאם. ב-17 השנים שמאז עשה ארגון הטרור דבר דרמטי: הוא ניתק את עזה מחבל הטבור של הרשות הפלסטינית ופתח. מי שהשתלט באלימות על הרצועה ידע בדיוק מהיכן רעתו עלולה להגיע ונטרל את האפשרות הזו. ראשי תנועת פתח הושלכו לכלא, פעילים נעצרו ועונו, אחרים הוגלו. האלטרנטיבה השלטונית נמחתה – חמאס נשאר לבדו על המגרש.
במקביל, מדינת חמאס ומדינת עזה הפכו לישות אחת. המערך הבירוקרטי והשלטוני של עזה נשען על חמאס. מדובר בעשרות אלפי בני אדם: אנשי חינוך, בריאות, רווחה, בירוקרטיה ובעיקר משטרה וכוחות ביטחון שניהלו במהלך כמעט שני עשורים את הישות המדינית העזתית. מכאן שגם אם הגוף ב"יום שאחרי" יהיה "פוסט-חמאסי", השלד, לפחות בחלקו, עוד יוסיף להיות השלד של מדינת חמאס מ-17 השנים האחרונות. בחלק מן המקרים אלו יהיו אותם אנשים ואותן תשתיות – שהרי גם האינטרס של ישראל הוא שהשכן העזתי, על 2 מיליון התושבים שלו, ימשיך לקבל שירותי חינוך, בריאות וביטחון פנים. ואקום הוא דבר מסוכן והרסני, יספרו לנו האמריקנים שהרסו את התשתיות בעיראק אחרי הפלת סדאם חוסין והתחרטו על כך שנים אחרי.
הנקודה השנייה חשובה אפילו יותר. לחמאס נשארו רבבות של תומכים, אנשי הזרוע הצבאית, בעלי הבית עד אתמול, חמושים בשנאה יוקדת לפתח ולישראל. מלחמת הגרילה שהללו אימצו נגד צה"ל בחודשים האחרונים יכולה בקלות להפוך להיות כוח גרילה נגד השלטון הבא בעזה, אם יהיה אנשי הרשות הפלסטינית, אנשי מוחמד דחלאן או כל אחד אחר. גם אחרי ארבעה חודשים של מלחמה, כוחו של חמאס ברצועה עדיין משמעותי מאוד ואנשיו מסתובבים כבעלי הבית. לכן, מדגישים לפניי עזתים שונים בתקופה האחרונה, כל פתרון אמיתי הנוגע לעתידה של עזה יכול להבנתם להגיע רק באמצעות משא ומתן עם חמאס או עם מול קטאר, הפטרונית שלה. אגב, זו יכולה להיות גם הסכמה שקטה של חמאס לקבל את השלטון החדש, אולי אפילו כחלק מעסקה אזורית גדולה יותר.
ואיך משיגים פשרה חמאסית או קטארית שכזו? רק באמצעות המשך פעילות צבאית אינטנסיבית שתביא את התנועה להבנה שהמאחז החשוב ביותר שלהם, עזה, אומנם נכבש, אבל אם ברצונם לשרוד גם ברמה האישית – עליהם לשחרר את הגה השלטון.