ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל בשבועות האחרונים שתי מערכות במקביל: באחת מפגין אחדות, נאחז בממשלת החירום עם בני גנץ וגדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי, ומדבר על הניצחון של כולנו ביחד. במערכה השנייה, נתניהו כבר עמוק במלחמה למען שרידותו האישית והפוליטית.
נתניהו, צריך לזכור, תמיד נמצא כמה צעדים קדימה מכל מי שסביבו. כדרכו, נתניהו הבין הרבה לפני כולם את המשמעות של האירועים הקשים ב-7 באוקטובר למדינה, אבל בעיקר גם לעצמו. בשלב הראשון הוא הדף את הדרישה לקבל אחריות למה שקרה בטענה שלא מדברים על זה בשעת לחימה ועוד יהיה זמן להשיב לשאלות. במסגרת המערכה שהוא מנהל, אירועי ה-7 באוקטובר אינם אסון לאומי שהוא, כראש ממשלה בעת האירוע ומעל לעשור לפני כן, מחויב לקבל עליהם אחריות - אלא אירוע שיש לו השלכות פוליטיות שמסכנות את המשך שלטונו. לכן, זה מחייב אותו להתמודד עם האירוע בדרך שהוא מכיר ויודע - יצירת נרטיב נגדי. כך, משאלת האחריות והטלת האשמה על האחרים, עברנו לטענת "זה לא הזמן לעסוק בפוליטיקה", ועכשיו בשלב השלישי הוא מבצע חזרה לקווי הבסיס שנתניהו מכיר היטב: הוא היחיד שיכול להיות חזק מול חמאס, הוא היחיד שיגן על עם ישראל מפני מדינה פלסטינית והוא היחיד שיכול לתקן את נזקי אוסלו. כמובן, לשם הדיוק, שבשלושת הדברים הללו הוא עצמו נכשל לאורך השנים, ופעל בשנותיו אחרת לגמרי ממה שהוא מצהיר. בקמפיין, ובבניית נרטיב, העובדות לא לגמרי רלוונטיות.
העימות הפומבי המתוקשר מול נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, רגע לפני שמתחילה רכבת אווירית של בכירי הממשל האמריקני לישראל כדי לנסות ולקצוב את הלחימה בזמן, נובע מתוך החלטה של נתניהו להקדים ולפעול - כשלנגד עיניו מטרה משולשת:
קודם כול, נתניהו מעוניין להעביר ממנו את האשמה הלאה. זו לא מדיניותו, זה אוסלו - אירוע שקרה לפני 30 שנה, כולל שנים רבות בהן כיהן כראש ממשלה. בשנים הללו נתניהו לא עשה כמעט דבר כדי לשנות את מציאות אוסלו, ורק לאחרונה אף תמך בתוכנית טראמפ שכללה מדינה פלסטינית. למרות זאת, מי כמוהו יודע עד כמה העיסוק בנושא מלכד את בייס הימין מחדש.
המטרה השנייה היא כמובן לגייס את בסיס התמיכה המוכר והידוע בחזרה אליו, לחלק מחדש את המפה הפוליטית לימין ושמאל ולשאוב את מצביעי הימין, שנדדו בהמוניהם לגנץ. כל השנים זה עבד לו, ברגע האמת, לדבר על שמאל וימין. לצייר את השמאל כחלש ואת הימין כחזק. זה תמיד עבד לו כשפעל לצייר "אויב" ואיום, ואז להזכיר לכולם כמה רק הוא ידע לעמוד מולו. מספיק ללכת רק קצת אחורה ולהיזכר בסיסמאות שפיזר בתקופת ממשלת בנט-לפיד - הם היו חלשים מול חמאס, הוא ותומכיו חזקים. המציאות, וגם כאן חשוב לדייק, אחרת: נתניהו הוא זה שחתום על מזוודות הכסף מקטר לחמאס. וגם, כפי שחשפו לאחרונה בניו יורק טיימס, המודיעין ידע על כך שקטר מעבירה כסף שמגיע ישירות לזרוע הצבאית של חמאס. נתניהו, למרות זאת, החליט להמשיך ולאפשר לכסף לעבור. נתניהו עוד הספיק להצהיר שלא יאפשר הקמת חמאסטן או פתחסטן עזה, כאילו אסון ה-7 באוקטובר לא קרה מעולם.
המטרה השלישית בעימות הפומבי עם ביידן היא הכנת כתב הגנה ועילות לנתניהו, מול הזעם הציבורי שצפוי להתפרץ לאחר כל האבידות וההקרבה שנדרשו מהאזרחים -וכש הממשלה, ככל הנראה, לא תוכל לעמוד בהבטחות שפיזרה ולהשיג את כל יעדי המלחמה בתקופה הזו. לכן, ומכיוון שנתניהו יודע מה ביידן רוצה ממנו ומכיר את שעון החול והמורכבות הבין-לאומית, הוא מעוניין להצטייר כמי שרצה להשיג את היעד - אבל היה מי שעצר אותו. ביידן, שהגיע להציל אותו ב-7 באוקטובר, עשוי להפוך כעת לכתובת לכל ההאשמות. במידת הצורך, נתניהו רוצה להיות זה שרצה להשלים את המשימה - אבל בבית הלבן שמו לו ברקס.
שלוש המטרות הללו מייצגות את אותה שיטת פעולה: תמיד יש מישהו אחר שאשם בבעיה שאיתה הוא מתמודד. זה תקף ל-7 באוקטובר, לאוסלו, לצורך לדון ביום שאחרי והסירוב שלו ליצור חמאסטן בעזה - למרות שהיא נוצרה בתקופתו. מאשימים את האחרים, ומסתמכים על ההנחה שהזיכרון הציבורי כה קצר שלא יודבק לו את המצב שהגענו אליו.
גם הפעם, נתניהו יוכל לסמוך על השותפים שלו לממשלת החירום, גנץ ואיזנקוט, שלא יקומו ויעזבו בגלל הלחימה בעזה ובצפון. הם אוחזים בשבילו את ההגה, מעניקים מידה של לגיטימציה לממשלתו, והוא בינתיים מתפנה לעסוק בענייניו: להצטלם עם חיילים, לדבר על התוצאות בשדה הקרב, לספר על השיחות עם מנהיגי העולם ולפנות זמן בלו"ז כדי לעשות ישיבות פוליטיות עם המעגל הקרוב אליו.
נכון, זה עבד לו עד עכשיו, בתור מי שידע לצפות מראש את האיום ולראות כמה צעדים קדימה מכולם. עם זאת, מאז ה-7 באוקטובר אנחנו חיים במציאות חדשה. אם נשפוט לפי הסקרים, הציבור כבר פחות קונה את הסיפורים. עם זאת, יש דבר אחד שהוא מוחלט - נתניהו לא מתכוון ללכת לשום מקום, הוא לא מתכוון לוותר ובקרב הזה הוא מתכוון לנצח.
בינתיים, בבית הלבן מביטים לעבר ישראל ומאבדים סבלנות. המצב הכי גרוע יתרחש כשנישאר לבדנו להתמודד עם תוצאות המלחמה בעזה והיום שאחרי. מנתניהו לא שמענו עד עכשיו מה כן יקרה שם, אלא רק מה לא, אבל למדנו שבמזרח התיכון אין וואקום. אם לא הרשות הפלסטינית ולא מדינות ערב, רק ישראל תצטרך להתמודד עם התוצאה ולשלוט על שני מיליון פלסטינים בעצמה. מהבוץ העמוק הזה כבר יהיה קשה מאוד להיחלץ בשלום, אפילו לאדם מוכשר כמו נתניהו.