"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים, היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות. היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות, היו אלו ימים של אור, היו אלה ימים אפלים. היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש, הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" – כתב דיקנס לפני למעלה מ-160 שנה. נדמה כי מציאות חיינו כעת משקפת נאמנה את פתיחתה של יצירת המופת פרי עטו. על סיפה של מלחמת אחים קיבלנו קריאת השכמה כואבת ונוראה בדמותו של טבח שבת ה-7 באוקטובר. גילויים של אחדות וגבורה אזרחית וצבאית, שחיברו אותנו מחדש כעם וכאומה, פגשו בעת הנוראה הזאת את תוצאותיה של השחיתות הפוליטית. את השירות הציבורי במרעו, חסר יכולות, לא מוכן, קטנוני וחסר כישורים.
נדמה כי בושתה של ממשלת ימין על-מלא או בכל אחד מכינויה האחרים "ממשלת הביזה", "ממשלת העדר הבושה" מיוצגת בדמותו המביכה של מנכ״ל משרד ראש הממשלה – מייצגן של חורבות השירות הציבורי. את התפקיד הקריטי, מנהלם של כל מנכ"לי המשרדים, ראש מערך התפעול הממשלתי, מאייש נתניהו בדמותו המביכה של יוסי שלי, זה שבריאיון לערוץ 12 השווה בין המענה שלא ניתן למשפחות הנפגעים במלחמה כך: "כמו תור לסופר, זה לא משנה כמה זבנים אתה שם, יש מצב שאי-אפשר לטפל בהכול". זה שהופעתו באולפנים מסבירה את עברו הבעייתי בשורה של תפקידים ציבוריים קודמים, שסידרה לו נאמנותו המפלגתית. דמותו של י. שלי, היא דמותו של השירות הציבורי החדש, שיצרו הנאשם וחבר חנפניו; ממבקר המדינה שמסר את סמכויותיו הנשכניות למי שמינה אותו. דרך נציב המדינה הרופס, שאיפשר שורה של מנויים לא ראויים כממלאי מקום או כפתרונות זמניים והרכין ראשו בפני שרים, שכל עולמם האידאולוגי מתמצה במינויי מקורבים, בעלי מרקם חנפני כשלהם.
את שתיקת שרי הממשלה בימי הלחימה הראשונים החליפה אמירה ממולמלת על "במשמרת שלנו", על נתחקר, נלמד, נפיק לקחים ועוד שלל פעלים ריקים, שמשקלם אפסי. בדומה למשל להתנהלותו של יו"ר הכנסת הנוכחי, חנפנה הראשי של המשפחה המלכותית ונשיא הכבוד של מלאכת ההרס בשירות הציבורי, שבעקבות אסון מירון מצא לנכון להבהיר כי הוא אחראי, ״אך אחריות אין פירושה אשמה... האסון הזה קרה השנה, אבל יכול היה לקרות בכל שנה אחרת". את טיעונו של אוחנה פיתח הנאשם במיומנות רבה ל"אני לא יכול לקחת אחריות על מה שאני לא יודע". לקחו של אסון מירון, המחוויר לעומת אסון אוקטובר, מלמד אותנו כי בל נטעה, בשוך הקרב, בשש אחרי המלחמה, יגררו אותנו הנאשם ומלחכי פנכתו אל ״הממשלה הקודמת״ אל ״אחריות אינה אשמה״, אל מחוזות ה״לא ידעתי״. קל לתאר מה היה קורה לו אירע האסון בתקופת כהונתה של הממשלה הקודמת. בשוך הקרבות, ישובו ויופיעו הצייצנים, לכישלון ימצאו אשמים אחרים והקרב הפוליטי שיוביל נתניהו יהא על עצם הקמתה של ועדת חקירה, על סמכותה ועל העומד בראשה ומצדדיו. נתניהו ושריו ודאי כבר מכינים תואם לשופט דרורי, שיעמוד בראש הוועדה, נטולת הסמכויות כלפי הדרג המדיני, שירכיבו.
מול אכזריותם של חיות האדם, שפרצו בבוקר ה-7 באוקטובר מעזה על מנת לרצוח בנו, נתקן את קווי הגנתנו, נרדוף אותם ואת משלחיהם עד חורמה. אז יגיע הרגע לפתוח במערכה אל מול מרעילי השירות הציבורי. חוק יסוד השירות הציבורי חייב לצאת אל הדרך, גם כאן נדרש לחזק את הביצורים ולהעניש את המפגעים. בשש אחרי המלחמה מינוי מקורבים חסרי יכולות ייאסרו בדין, תפקידים בשירות הציבורי יאוישו על ידי בעלי ידע וניסיון מתאים ומוכח, מי שנושא קלון בצקלונו יורחק לצמיתות מהקופה והשירות הציבורי ועל ממלאי מקום יחולו החובות החלות על מינויי קבע. התעצמותו הצבאית של החמאס, בחסותן של ממשלות ישראל, אשליית הקיר והטכנולוגיה לצד יהירותנו הצבאית והמדינית - ייחקרו בשש אחרי המלחמה. אבל החקירה חייבת לעסוק גם בהרעלתו של השירות הציבורי, בהזרקתם של חדלי אישים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, במנגנון שאפשר זאת ובדרכים לחסימתו.
הרומן של דיקנס מסתיים במילותיו האחרונות של הגיבור, עת הוא מובל אל הגיליוטינה, במקום חברו, אותו הציל: "מעשה זה שאני עושה הוא טוב הרבה יותר ממה שעשיתי מעודי, אני הולך לקראת מנוחה טובה הרבה יותר מאשר ידעתי מעודי". המערכה שתפתח בשש אחרי המלחמה על דמותו של השירות הציבורי, לא תזמן בפנינו גיבורים פוליטיים מהזן הזה. אבל נחישותם של הנופלים, גבורתם של הלוחמים והלוחמות, האחדות, שמצאנו בתוכנו תקיא אותם מתוכנו, תוליד שירות ציבורי שמחויב לציבור, שנאמנותו מסורה לעם ולממלכה.
>>> ערן קמין הוא תת ניצב (בדימוס), היה בין השאר ראש מנהלת האכיפה הלאומית בעת משבר הקורונה, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, מפקד בפועל של היחידה הארצית לחקירות הונאה, מדריך במכללה לביטחון לאומי ונציג המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בארה״ב ובקנדה