יחסי ישראל-מצרים ידעו לא מעט מורדות מאז חתימת הסכם השלום ב-1979, כולל מלחמות לבנון, עליית האחים המוסלמים לשלטון בעקבות האביב הערבי ב-2012, מבצעי צה"ל בעזה ועוד. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מהווה עוד מבחן ליחסי ישראל-מצרים, משום שהיא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות היחסים.
באופן כללי, מצרים חולקת עם ישראל אינטרס ברור: הריסת היכולות הצבאיות של חמאס וג'יהאד איסלאמי; ואם אפשר, החזרת הרשות הפלסטינית לעזה. מטרה זו, דרך אגב, נתמכת על ידי לא מעט מדינות סוניות באזור, גם אם בשקט. משטר א-סיסי, כידוע, ריסק את תנועת האחים המוסלמים – ממנה יצא חמאס – והוציאו מחוץ לחוק. לא היה זה מקרה שמצרים לא התערבה במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014, כמו גורמים אחרים בעולם הערבי, משום שהיה לה אינטרס שישראל תכתוש את חמאס. מצרים גם פעלה לסתום מנהרות הברחה של חמאס, אם כי ככל הנראה לא באופן הרמטי.
ואולם, המלחמה הנוכחית מעמידה בפני מצרים שלושה אתגרים, שחלקם לפחות לא ניצבו בפניה קודם לכן, בוודאי שלא בעוצמה הזו. האתגר הראשון הוא החשש שאלפים ואולי יותר פלסטינים (מתוך אוכלוסייה של 2.2 מיליון נפש) ירצו לברוח מהרצועה לעבר סיני דרך מעבר רפיח. אומנם המעבר סגור כעת, אולם קשה יהיה למצרים למנוע את המעבר אם אלפים יפתחו במנוסה וזאת כתוצאה מהמשבר ההומניטרי בעזה. המצרים זוכרים היטב כאשר אלפי פלסטינים חצו בבהלה לסיני ב-2008, תקופה קצרה לאחר השתלטות חמאס על עזה והמחסור שהיה במים ודלק. הצהרות לא רשמיות שנשמעו מישראל הקוראות לפלסטינים לברוח לסיני התקבלו במצרים בדאגה ובכעס, דבר שהוביל להכחשות רשמיות מישראל. א-סיסי וממשלתו הבהירו כי לא יאפשרו פגיעה בביטחון הלאומי או בגבולות הריבוניים של מצרים, אולם אין ספק כי חשש זה מדיר שינה מעיניהם. לפי מקורות מצריים, קיים חשש שיועלו רעיונות במערב לגבי יישוב פליטים פלסטינים בסיני. בינתיים, הם כבר דחו בקשות אמריקניות לקלוט פלסטינים מעזה.
האתגר השני נוגע למקומה ולתפקידה של מצרים במשבר הנוכחי. באופן מסורתי, מצרים רואה את עצמה כמי שראויה לתווך בין ישראל לחמאס, וזאת בשל הקרבה הגיאוגרפית ותפקידה ההיסטורי בבעיה הפלסטינית. מצרים - בראשות חוסני מובארק ב-2009, מוחמד מורסי ב-2012 ובראשות א-סיסי ב-2014 – מילאה תפקיד חשוב בתיווך ובהשגת הפסקת האש במבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן", אך היא נאלצה לבלוע את הגלולה שקטאר החלה למלא תפקיד פעיל מאז 2014 בתיווך, ובמיוחד הזרימה כספים לחמאס דרך ישראל. עתה, שוב, מצרים ניצבת בפני האפשרות שמדינות אחרות – קטאר, טורקיה ואולי מדינות מפרץ אחרות – ייכנסו לתפקיד ההיסטורי המצרי, ובכך יעניקו מכה נוספת לדימוי המנהיגותי ההולך ודועך של מצרים בעולם הערבי.
האתגר השלישי נוגע לצורך של ההנהגה להרגיע את דעת הקהל התומכת בפלסטינים, גם אם לא בהכרח בארגון חמאס באופן ספציפי. דהיינו, ככל שהמשבר ההומניטרי בעזה יגבר, יגברו הקולות בתוך מצרים (ובעולם הערבי בכלל), הקוראים להתערבות, ואולי אפילו להשעיית או לניתוק היחסים עם ישראל.
הידרדרות ביחסי שתי המדינות עלולה להתפתח מכמה כיוונים, מהקל לכבד: ראשית, הצהרות לא אחראיות מצד ישראל, כמו למשל המלצתו של שר החינוך יואב קיש לפלסטינים לצאת מעזה למצרים. שנית, הפצת מידע שמהימנותו לא ברורה, כמו הידיעה על כך שמצרים הזהירה את ישראל מפני מבצע של חמאס – שבינתיים הוכחשה על ידי גורמים רשמיים במצרים. שלישית, העדפת מתווך ערבי אחר על פני מצרים; ולבסוף, והכי חשוב, הידרדרות המצב ההומניטרי בעזה שתוביל ללחץ מלמטה על המשטר לנקוט צעדים מול ישראל.
היחסים עם מצרים מהווים אבן ראשה של יחסי ישראל במרחב המזרח-תיכוני, ולכן צעדיה חייבים להיות מתואמים בשקט עם מצרים באמצעות כל מנגנוני הקישור שנבנו בעבר. הידרדרות ביחסי ישראל-מצרים עלולה לחבל גם ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות אחרות וליצור מגבלה משמעותית לגבי מרחב הפעולה של ישראל בעזה.
>>> פרופ' אלי פודה הוא מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר ועד מנהל במכון מיתווים למדיניות-חוץ אזורית