למלחמה בעזה יש ותהיינה השלכות רבות על החברה ועל הכלכלה הישראלית, ובין היתר על תחושת הביטחון האישי של האזרחים. זו תחושה המושפעת ממרכיבים שמהווים איום אמיתי ומציאותי, ואחרים מסתמנים כאיומים למרות שאינם מציאותיים, אבל גם הם משפיעים על התודעה ועל תחושת הביטחון. כולנו מכירים את מדרג הצרכים של מסלאו, לפיו הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם הינם צרכים פיזיולוגיים כמו מזון, מים, חמצן, ולאחריהן במדרג פחות בסיסי בסדר עולה: הצורך בביטחון בקיום הפיזי - שכולל ביטחון של הגוף ובריאות, תעסוקה וזמינות משאבים, ובמדרג שאחריו הצורך בתחושת שייכות ואהבה - חברויות ומשפחה, ומעל מדרג זה הצורך בכבוד והערכה, כשבמדרג הגבוה ביותר הצורך במימוש עצמי הכולל מוסריות, יצירתיות ועוד.
רבים מתושבי ישראל הצליחו לפני המלחמה לספק את שלושת הצרכים הנמוכים במדרג של מסלאו - את הצורך הפיזיולוגי הבסיסי ביותר במזון ומים, את הצורך בביטחון פיזי, ואת הצורך במשפחה ושייכות. עם זאת, באזורים מסוימים בארץ ובקרב שכבות אוכלוסייה מסוימות בישראל, כבר לפני המלחמה, נפגעה גם תחושת הביטחון האישי, במיוחד בעקבות עליית אירועי הפשיעה והרצח.
מלחמת חרבות ברזל הסיטה רבים בישראל מהמדרגים הגבוהים של פרמידת מסלאו למצב שבו אינם מספקים את הצרכים הבסיסיים ביותר וכעת סובלים מחוסר ביטחון פיזי, מפחד, ומתחושה רגעית קשה, זאת בין היתר בשל העובדה שההתקפה הרצחנית בדרום והאיום מצפון, וכן האפשרות לפתיחת חזיתות נוספות במקביל למחדל הצבאי העצום פגעו קשות באמון הציבור בצבא ובכוחה של ישראל להכות את אויביה מכה ניצחת.
באירועי השביעי באוקטובר נרצחו אלפי אנשים, כשרבים אחרים חוו תחושת פחד מוות מוחשית ואמיתית בתוך ממ״דים שנמלאו בעשן, ומיליונים נחשפו לזוועות ולמקרי רצח מחרידים שנחשפו באמצעי המדיה השונים. במקביל, הסתבר בשידור חי לעיני כל תושבי ישראל שהצבא לא מצליח להושיע ומגיע לאחר שעות רבות מספור שלאחריהן מתגלה הטבח המחריד. אין כל ספק שאירועים אלו לא רק שפגעו בתחושת הביטחון הבסיסי של הנפגעים הישירים מן ההתקפה, אלא שפגעו גם בתחושת הביטחון של כל תושבי ישראל. בימים הראשונים למלחמה רבים איבדו את מידת האמון המוחלט שרחשו לצבא וליכולתו להגן על המדינה ועליהם, תחושה שדירדרה אותם בחדות בסולם הצרכים של מסלאו לרמות שבהם לא סופקו הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם.
העולם השבע והנאור, שחלק גדול מתושביו נמצא כבר בשלבים הגבוהים בפירמידת מסלאו, אינו מצליח להבין את התחושה הקשה של תושבי ישראל ותובע מאיתנו לפעול כמי שנמצא במדרג דומה לשלו, זאת בעת שאנו נאלצים להילחם על הישרדותנו וביטחוננו הפיזי הבסיסי. חלק גדול ממדינות העולם מצפה מאיתנו להתנהל כמדינה מודרנית ומתקדמת שצורכי תושביה מסופקים במלואם, אבל אצלנו דבר מהותי מאוד השתנה. ישראל "החליפה דיסקט" וחלקים מהותיים מהעולם הנאור עוד לא הבינו זאת.
למרות זאת, מדינת ישראל כמדינה נאורה המנסה בכל כוחה לשמור על ערכיה ולהיות אור לגויים, מנסה למצוא את נקודת האיזון שבין הצורך בהפעלת כוח מסיבי וחזק יותר ממה שידענו עד כה, לבין רצונה להישאר נאמנה לערכיה המוסריים כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראוי להזכיר שבניגוד לאנגליה, שבמלחמת העולם הפציצה את הערים דרזדן והמבורג שבגרמניה בכתישה אווירית מסיבית במיוחד, אשר במהלכה נהרגו עשרות אלפי אזרחים גרמנים לא מעורבים, ישראל הטילה על עצמה מגבלות בניסיון לצמצם פגיעה בבלתי-מעורבים.
אומנם עוד לא שקע האבק ועוד לא תמו הקרבות, ויהיה זמן רב לחשבון נפש ולתחקירים נוקבים, אך ראוי להדגיש כבר עתה את העובדות הבאות:
פגיעה קשה בתחושת הביטחון האישי
נוצרה פגיעה משמעותית ביותר בתחושת הביטחון האישי של האזרחים באשר הם, בכל רחבי הארץ, בין אם ביישובי הספר ובין בישובים אורבניים בלב המדינה. בעבר האמנו שהיערכות אזרחית מקומית, בין אם זה בקיבוץ, במושב, בכפר או בשכונה אורבנית, נועדה להחזיק מעמד למשך דקות עד להגעת כוחות הצבא והמשטרה שישלימו את הסרת האיום, אולם הטבח הנוראי הוכיח שעלולות לחלוף שעות ארוכות בטרם יזכו למענה אפקטיבי.
אינדיקציה משמעותית לאובדן תחושת הביטחון האישי היא הרצון העז להקים כיתות כוננות יישוביות/שכונתיות ולחמשן בנשק ארוך. האמון שהתקיים בעבר במוסדות המדינה, ובמיוחד על הצבא, והתחושה שיתנו מענה לפגיעה בביטחון בזמן אמת, ספג מכה אנושה. המוטו של "אם אין אני לי, מי לי" תקף כיום בחלקים נרחבים בקרב הציבור. מדובר בשבר אמון עמוק של האזרחים ביכולתה של המדינה לספק את ההגנה הדרושה ואת התחושה שלא יופקרו לגורלם. כפי הנראה, שנים רבות תחלופנה עד שישוקם האמון ותחודש התחושה שהמדינה תקיים את חלקה בחוזה הבלתי כתוב שבינה לבין האזרחים.
חולשת מוסדות המדינה
מוסדות המדינה נתפסו בחולשתן גם בשלב השני שלאחר הטבח. הם כשלו במתן שירות אזרחי מיידי ברמה טובה, ובמקומם נכנסו לוואקום אלפי אזרחים טובים ואכפתיים שמילאו אותו ככל יכולתם. בזכות אותם אלפי אזרחים ומאות התארגנויות ובזכות תרומות גדולות מאוד של האזרחים, קיבלו הנפגעים מענה סביר, מענה שכלל למרבה הצער גם את הצורך בתמיכה בחיילים אליהם הועבר ציוד ומזון.
מדינה מודרנית איננה אמורה להתנהל באופן הזה, ובמיוחד לא Startup Nation כמדינת ישראל, מדינה עשירה ובעלת עתודות משאבים גדולות.
פגיעה בחוסן הקהילתי
חוסן קהילתי נגזר, בין היתר, מאחריות הדדית ומתמיכה בשעות משבר. החוסן נפגע קשה כאשר מוסדות המדינה לא תיפקדו למעשה וחלקן נכון למועד כתיבת שורות אלו עדיין אינן מתפקדות ברמה משביעת רצון. יותר מכך, גם אם ניתן אולי להבין את ההלם הראשוני בכל המוסדות בשל ההפתעה והכשל הבלתי נתפס של הצבא, היה מצופה שההתאוששות תהיה הרבה יותר מהירה, באמצעות שימוש בפרוטוקולים ונהלים מובנים לשעת חירום. יותר מכך, היה מצופה ממוסדות השלטון, לנוכח הכשל הצבאי והתפקוד הלא מספק של משרדי הממשלה, להתעשת במהירות ולשחרר תקציבים ומשאבים משמעותיים באופן מיידי לכל מי שנפגעו במעגל הראשון (יושבי העוטף ומשתתפי מסיבת הטבע) ולנפגעים במעגל השני שכולל את כל היישובים הסמוכים ואלה שנושאים בעיקר הנטל של המפונים.
הביטחון האישי והחוסן הקהילתי כגורמים משולבים התומכים זה בזה
כאשר אזרח מרגיש חסר אונים ובעל יכולת מוגבלת אל מול סכנה מוחשית המאיימת על הישרדותו, החוסן הקהילתי מהווה את רשת הביטחון המשלימה את הביטחון האישי. לכן, לחוסן הקהילתי יש משמעות רבה גם בשלב השיקום של נפגעי התקיפה בדרום. לפיכך, קהילות חזקות שמאורגנות היטב בשגרה, יהיו אלו שתהיינה מסוגלות לתת מענה ותמיכה חברתית, כלכלית ונפשית לכל חבריה גם אם הם או משפחתם ספגו פגיעה משמעותית ואף קטלנית. כמובן, שחלקה של המדינה הינו קריטי לאורך כל השלבים, ונדרשת תמיכה ישירה שלה כדי ליצור ובסופו של דבר קהילות חזקות ומאורגנות בשגרה ובחירום, קהילות המהוות מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי, זאת לצד מערכת ביטחון חזקה שזוכה לאמון הציבור, מוסדות מדינה שמתפקדים היטב בשגרה ובחירום ומוסדות חברתיים ומוסדות מגזר שלישי תומכים ואפקטיביים.
כדי לקדם פני עתיד נדרש להקים מנהלת אחת ברמה המדינתית שתרכז את כל הפעילויות והמשאבים, תגדיר נהלים ומנגנוני פעולה אוטומטיים לתמיכה ולסיוע אזרחי. בין היתר, מערכת זאת חייבת להיעזר ברשויות המקומיות שלהן היכרות ישירה עם עסקים ואזרחים, ולכן המשאבים בעת חירום חייבים לזרום דרכן על פי מפתח קבוע של פיצוי כספי מוגדר היטב ומראש.
הצורך במיסוד והלאמה של מערכים רפואיים ומערכי הטיפול בחללים
הגיע הזמן למסד ולתקצב ברמה המדינתית-ממשלתית ארגונים כמו מד"א, איחוד והצלה וזק"א, שהוכיחו יעילות רבה בביצוע מטלות פיזיות ונפשיות קשות לאורך שבועות ארוכים. תוצר לוואי חיובי היכול להתווסף למהלך כזה הינו מיסוד שירות לאומי לאוכלוסיות חרדיות וערביות שישולבו במסגרות אלו. חשוב להוסיף שיש צורך בבניית מערך גדול לטיפול בטראומה ובשיקום של המעורבים במעגל הראשון והשני.
ניתן לומר שהאירועים הקשים יצרו טראומה לאומית ובהתאם לכן תהיה גם פוסט-טראומה לאומית. לפיכך, יידרשו מאות אנשי מקצוע שיתמכו במאמץ לטפל בנפגעים בשנים הקרובות.
לאחר גיבוש התמונה הכוללת וביצוע תחקירים מפורטים, עיבוד ותחקור כל אותם אלפי האפיזודות ותהליכים שהובילו למחדל, לצד תחקור מאות סיפורי גבורה של אזרחים, שוטרים וחיילים, תהליכים שייקחו עוד זמן רב, ברור לנו שיופקו לקחים ותובנות, שזמנם עוד יגיע.
חשוב עוד להדגיש שכדי לשקם את האמון של האוכלוסייה ולהשיב לה את הצורך הבסיסי של תחושת ביטחון פיזי, הצבא הישראלי חייב לנצח ניצחון מוחץ ובלתי ניתן לערעור במלחמה. על קובעי המדיניות להבין שאם לא יתקיים ניצחון מוחץ, חיי התושבים בישראל לא יהיו כבעבר, זאת מאחר שבטחון פיזי נמוך יוביל רבים להרהר אם מקומם ומקום צאצאיהם בעתיד הוא באזורים כמו עוטף עזה או אף כאן בארץ האבות השוכנת במזרח התיכון.
>>> ניצב בדימוס זהר דביר הוא סגן מפכ"ל המשטרה לשעבר; פרופ' נסים בן דוד הוא נשיא המכללה האקדמית גליל מערבי. שניהם מתפקדים כיו"ר משותפים של המכון לחקר הבטחון האישי והחוסן הקהילתי - המכללה האקדמית גליל מערבי