בשבועות האחרונים קשה לפספס את הנוכחות התקשורתית והציבורית של יוסף חדאד. חדאד, כך נראה, לוהק בהצלחה על ידי התקשורת העברית לתפקיד ה"ערבי הטוב", תפקיד שהביקוש אליו בימים אלה גדל בקצב מסחרר, וקווי המתאר שלו צרים מתמיד.
חדאד, עונה בפשטות לשאלה הציבורית הקשה שעולה בימים אלה מצד יהודים כלפי פלסטינים אזרחי ישראל – "האם אתם איתנו או נגדנו"? תשובה לשאלה כזו הייתה יכולה להיות פשוטה יחסית אם מי ששואלים אותה היו מתכוונים במונח "איתנו" לכל מי שחי פה, מאמין בערכי המוסר האנושי האוניברסליים ומתנגד לאלימות רצחנית ולפגיעה בחפים מפשע. אם זו הייתה השאלה, הרי שהיה מספיק לצפות בנאומיהם והצהרותיהם של כל מנהיגי המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת, כדי להבין שהתשובה של רוב הציבור הערבי בישראל לכך היא "כן", חד-משמעי וחסר הסתייגות.
אבל לא לכך מתכוונים מי ששואלים את השאלה הזו. המונח "איתנו" מגלם בתוכו בימים אלה ציפייה של יהודים רבים כלפי האזרחים הערבים לבחור בין שני חלקים בזהותם – האזרחית הישראלית והלאומית הפלסטינית, להתנער מכל הזדהות עם המאבק הפלסטיני לשחרור (לא רק מזוועות ה-7.10), מכל רגש של אמפתיה והזדהות עם הסבל של בני עמם (ולעיתים בני משפחתם) המופצצים בעזה, ומהתנגדות להמשך ההרג חסר ההבחנה שלהם - ולהסתפק במעמדם הרעוע והמופלה כאזרחים בישראל. ולציפייה הבלתי אפשרית הזו, רוב האזרחים הערבים בישראל, לא יכולים ולא רוצים להיענות.
יוסף חדאד לעומת זאת, הכריע בשאלה הזו מזמן – הוא ויתר על השאיפה לאחוז בזהות לאומית, מסתפק בזהות האתנית שלו (כערבי) ובזהות האזרחית שלו (כישראלי), ובמקביל מתכחש בכל הכוח ללאומיות הפלסטינית, הפך את המאבק בכל גילוי שלה למשימת חייו, ואף שירת כלוחם בצבא. לכן, הוא יכול להשיב בקלות ובהתלהבות לשאלה ולהגיד – אני איתכם! ותוך כך, להתנגח בהנהגת החברה הערבית בישראל, להצדיק הרג של אלפי חפים מפשע בעזה ולדברר באופן בלתי מסויג את עמדות ישראל בעולם. חדאד מקבל באופן מלא את ציפיות הממסד הישראלי מהאזרחים הערבים בכך שנענה באופן מוחלט לתפקיד ה"ערבי הישראלי" חסר הלאום, ובכך לכאורה, מסמן את הדרך לשילוב הרמוני ושוויוני של אזרחים ערבים בחברה בישראל.
אלא שיש טעות חמורה בהנחות היסוד של המודל הזה, ולכן הוא נדון לכישלון. יהודים רבים, שמתלהבים מדמותו של חדאד ומפנטזים שהמוני ערבים ילכו בעקבותיו, טועים גם הם, ומרחיקים אותנו מהאפשרות לקיים פה חברה משותפת ושוויונית באמת. כדי להבין את הטעויות האלה צריך להביט אל ההיסטוריה של החברה בישראל ואל הניסיונות של קבוצות מיעוט להשתלב בה תוך טשטוש או ויתור על חלקים מזהותן.
"אתה איתנו או נגדנו"
במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת, הקליטה של מאות אלפי עולים יהודים שהיגרו לישראל ממדינות ערביות התאפיינה ביחס מזלזל ופטרוני מצד הממסד האשכנזי ברובו, שכלל הדרה, דחייה ודיכוי של זהותם האתנית של העולים. בתגובה לכך, במסגרת מאמצי ההשתלבות של היהודים המזרחים, רבים מהם החילו על עצמם את הציפיות הממסדיות וטשטשו חלקים בזהות הערבית שלהם. כך למשל, רבים מהם החליפו את שמות המשפחה (למרבה האירוניה, עד היום, אחד משמות המשפחה שישראלים יהודים הכי נוטים לשנות הוא חדד), רבים מהם לא לימדו את ילדיהם את שפת אימם – הערבית, עשו מאמצים להעלים את ההגיה הערבית של אותיות גרוניות כ-ח' ו-ע', שינו את סגנון הלבוש, ועוד. כיום, יש אומנם יותר יהודים-מזרחים בעמדות מפתח והשפעה בחברה בישראל, אך כקולקטיב הם עדיין סובלים מאפליה חמורה בתעסוקה, באקדמיה, בחלוקת הקרקעות ובמערכת המשפט ועוד.
בדומה לכך, גם ההנהגה של העדה הדרוזית נענתה למדיניות הממשלתית שסימנה לדרוזים את הנתיב להשתלבות דרך בידול זהותי שלה מהחברה הערבית. בניסיון להשתלב באופן שוויוני בחברה רבים מחברי העדה מאמצים שמות יהודיים, משרתים בצבא ומזדהים עם סמלי הלאום היהודי. אולם, בשעה שהדרוזים שילמו מחיר כבד על ברית הדמים שכרתו עם מדינת ישראל, המדינה סירבה לכרות איתם ברית חיים. לרוב, מצב הפיתוח, התשתיות והדיור ביישובים דרוזים דומה מאוד למצבם של שאר היישובים הערביים, ובמקרים רבים, מה שמבדיל ביניהם הוא קיומו של בית עלמין צבאי. אולי הביטוי הכי מובהק לדחייה של החברה בישראל את ניסיונות ההשתלבות של העדה הדרוזית הוא חוק הלאום, שהותיר את הדרוזים בטריקת דלת מהדהדת מחוץ לשערי החברה.
כפי שהמזרחים והדרוזים ניסו לטשטש את הזהות הערבית או לבדל את עצמם ממנה, כך שואף חדאד למחוק את זהותם הלאומית של הערבים בישראל ולבדל אותם מהעם הפלסטיני. אולם ההיסטוריה מלמדת שניסיונות להשתלב בחברה בישראל תוך טשטוש או מחיקה של חלקים מהזהות של קבוצה מסוימת מובילים במקרה הטוב ל"התגנבות יחידים" לעמדות כוח והשפעה, אך משאירים את הקולקטיב שאליו הם משתייכים מופלה ומודר. זהו גם גורלו הבלתי נמנע של כל מודל שמציע שילוב של האזרחים הערבים באופן דומה, כמו זה שמשתקף מדמותו של חדאד.
באופן לא מפתיע, הרוב המוחלט של האזרחים הערבים אינם חושבים כמוהו, ומוטב שהציבור היהודי, ובעיקר הציבור היהודי שואף השוויון והשלום, יבין שהציפייה שערבים בישראל יזנחו את זהותם הלאומית וכך ישתלבו באופן שווה בחברה, היא לא צודקת ולא ריאלית. במקום לשאול "האם אתם איתנו או נגדנו" ולפחד מכך שערבים בישראל מזדהים עם הכאב והסבל של בני עמם בעזה, עלינו לברך על זה שיש בישראל אזרחים שמרגישים חיבור חזק ושותפות גורל גם עם חבריהם היהודים וגם עם אחיהם הפלסטינים, ולהבין שהחיבור הזה, הוא אולי הסיכוי היחיד שיש לנו להתקדם אי פעם למציאות אחרת של שלום, חירות ושוויון לשני העמים שחולקים את המולדת הזו.
>> עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי-אופוק הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה