1. למעלה מ-25 שנים אני מכהן כשליח ציבור בתפילה נעילה. זו משימה קשה, מייסרת, מרגשת. ובכל שנה, מיד אחרי התפילה, חשוב לי לשמוע את חוות הדעת של רעייתי. השנה, היא הקדימה ושאלה: "מה הטריד אותך כול התפילה? מדוע עשית לכמה אנשים סימנים עם הידיים?"

    אז ככה: בכל שנה, לקראת סוף התפילה, נפתחים החלונות ועשרות רבות של אנשים ממלאים את הרחבה. הם ממתינים לשירת "אבינו מלכנו", "עושה שלום במרומיו" ותקיעת השופר. מישהו, החנה בטעות את הקלנועית שלו ליד החלון, וכול מה שהטריד אותי כל התפילה זה מה יהיה על חברי למניין ברחבה.

    יש אנשים שאצלם כניסה לבית הכנסת אינה באה בחשבון. הם חשים ריחוק, אולי ניכור. חלקם לא מכירים את נוסח התפילה, חלקם מסתפקים ברגעים של תרבות יהודית מנותקת מאמונה, כל אחד – בדרכו. הפתיחה של הרחבה לא נועדה להשתלט על המרחב, אלא לאפשר למי שמעוניינים בסוג אחר של תפילה. כך זה נהוג כבר שנים רבות, בתצורות ומופעים שונים. בצעירותי, נסעתי ביום הכיפורים לתפילה בקיבוצים. חבריי קראו מגילת אסתר במקומות שונים בארץ, היה מי שתקע בשופר בגינות ציבוריות. הסיפור הזה לא התחיל השנה, ולא בתל אביב. כל מי שמכיר את פעילות ארגון רבני צהר, שנמניתי עם מקימיו, יודע את האמת.
  2. מי שפנה בעתירה לבית המשפט עשה נזק נוראי ליהדות, מפני שהוא רצה לחבר בין תפילת יום כיפור לרפורמה/המהפכה המשטרית. פסק הדין של בג"ץ היה ברור, מראש. אפילו חביבם של השמרנים, השופט אלרון, חתם עליו ללא הסתייגות.

    ומי שהגיע לרחבת התפילה ביום כיפור וצעק "בושה" באמצע התפילה, לא יוכל לומר שהמחאה משותפת לדתיים ולחילונים. לא חברים, היא כבר לא. אתם לא צעקתם על ישראל זעירא, אתם צעקתם על אלה שבאו להתפלל. רובם המוחלט חילונים ומסורתיים תל אביבים שחילקו את זמנם בין הפגנה בקפלן לתפילה בכיכר.
  3. וצריך לומר את האמת: ההפרעות היו לא רק בכיכר דיזנגוף. חלקן ללא קשר למחיצה. צריך להביט במראה ביושר ולשאול כיצד היו מתנהלים חלק מהמוחים אילו לא הייתה מחיצה.

    אני קורא את ההתכתבויות בקבוצות שיח והלב שלי מתכווץ. הוויכוח לא נוגע כהוא זה למחיצה אלא לניכור ולפחד מפני השפעה של ארגונים וקבוצות על יהדותה של ישראל בכלל ותל אביב בפרט. אינני מזלזל כלל וכלל בתחושות הפחד - התחושה היא שהדתיים מההתנחלות רוצים לכבוש את תל אביב.

    ומצד שני, יש תחושה כבדה של ניכור זהותי. זו תחושה ש"אתם" אומרים "יהודית ודמוקרטית" רק כדי לשלם מס שפתיים, אבל בעצם אתם מובילים ל'דמוקרטיה ליברלית' נקייה מזהות יהודית. שני הפחדים מוצדקים. שני הפחדים מוגזמים.

אמש (שני) התפרצה המערכה הראשונה של מלחמת תרבות. אל תספרו לי שמדובר על מחיצה ועל ציות לבג"ץ. כל אלה הם שחקני משנה בקרב הגדול. וכל מי שנלחם, משני הצדדים, מסכן את עתידה של ישראל.

ומה במערכה השנייה? אילו הייתי בן גביר, לא הייתי מגיע לתפילה בכיכר ביום חמישי. אילו הייתי חולדאי, הייתי הופך את כיכר דיזנגוף לכיכר של סוכות שלום. דומני שכל הצדדים לא מבינים את גודל השעה.

ומתוך כל הסרטונים, משני הצדדים, אחד שבר את ליבי. הרגע: סוף תפילת נעילה. ברקע: תקיעת שופר המסמלת את סוף היום הקדוש. הצלילים החזקים: "בושה, בושה". ורק ילדה אחת, קטנה, שואלת את אבא בקול טהור: "אבא, למה הם צועקים בושה לשופר?". בושה.

שי פירון (צילום: יונתן סינדל)
הרב שי פירון | צילום: יונתן סינדל

>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"