התקשורת בעולם הערבי, ברובה הגדול, עוינת את ישראל. שלל גינויים, הכולל גם התבטאויות אנטישמיות, מציפים את המדיה הכתובה, האלקטרונית והרשתות החברתיות. מרבית התגובות מתעלמות מהמתקפה הרצחנית של חמאס, הרג ושבי של אזרחים, נשים וטף, ואם יש הכרה – הרי היא מוצדקת על רקע הכיבוש של הגדה המערבית, המצור על עזה ומעשי הרג מכוונים כביכול של צה"ל והמתנחלים. מי שמובילה את הסיקור השלילי זו כמובן התחנה הקטארית אל-ג'זירה, שאף נרתמה להפצת שקרים בשירות חמאס. סיקור ומאמרי פרשנות עוינים למכביר מתפרסמים גם בתקשורת של מדינות החתומות על שלום עם ישראל, כמו מצרים וירדן.
אבל יש גם קולות אחרים; אומנם אלה נבלעים בסיקור התקשורתי השלילי, אבל מן הראוי להעניק גם להם מקום, משום שהם פותחים את הצוהר לכך שיש כאלה בעולם הערבי המודעים לפשעי חמאס ולנזק שהוא גורם לבעיה הפלסטינית.
ניכר כי במפרץ – במיוחד מצד סעודים – נשמעו קולות המבקרים באופן חריף את חמאס. בניגוד לאל-ג'זירה הקטרית, ניכר כי המתחרה הסעודית אל-ערביה מאמצת עמדה מתונה יותר בסיקורה את המלחמה. יעיד על כך הריאיון שבו תקפה מגישת הערוץ את ח'אלד משעל על פגיעתה של חמאס באזרחים ישראלים ושאלתה אם בכוונתו להתנצל על כך. מרבית המאמרים הביקורתיים פורסמו בעיתון הסעודי "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון ונחשב לעיתון הערבי החשוב ביותר. יוצא דופן ואמיץ במיוחד הוא מאמרו של טארק אל-חומייד, העורך לשעבר, שתקף ישירות את מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, וקרא לו לגלות מנהיגות ולצאת מעזה – כפי שערפאת יצא מביירות ב-1982 – וזאת משום שהפך את החיים שם לגיהינום וכדי למנוע המשך שפיכות דמים.
דעות דומות התפרסמו גם בעיתונים היוצאים לאור בתוך סעודיה. ניתן לסכם את הרעיונות המופיעים במאמרים אלה באופן הבא: הרג ומעשי זוועה של אזרחים חפים מפשע משני הצדדים אינם יכולים להיחשב כניצחון; חמאס העניק מתנה גדולה לאויבי האיסלאם, כאשר ביצע מעשי זוועה לכאורה בשם האל; הפעולה אינה אפקטיבית מבחינת השגת היעד של הפלסטינים שהוא סיום הכיבוש; המפסיד הגדול הוא העם הפלסטיני; חמאס העניקה לישראל את החרב שבה היא תקטול אותה; איראן סוחטת את הבעיה הפלסטינית עד טיפת הדם האחרונה של העזתים והפלסטינים; חמאס מוציאה לפועל אג'נדה (איראנית) שחותרת לפגוע בנורמליזציה; המטרה צריכה להיות שיבה לגבולות 67 והקמת שתי מדינות – ישראל ופלסטין; והשלום צריך להיות הבחירה של העתיד.
חלק מהקולות הללו הופיעו גם ברשתות החברתיות מצד כותבים סעודים, כווייתים, מרוקנים ועוד, כאשר המכנה המשותף של טענותיהם הוא שמעשי ההתעללות באזרחים, במיוחד נשים וילדים, מנוגדים לאיסלאם ולדברי הנביא, כפי שמופיעים בקוראן.
התגובות במצרים, החל מהמוסד הדתי החשוב ביותר אל-אזהר וכלה במרבית עיתוני הממסד, מלאות בארס כלפי ישראל ותשבחות לחמאס. לראשונה הופיע המונח "ניצחון אוקטובר השני" כדי לציין את פעולת חמאס, וזאת כמובן על רקע מה שנתפס כניצחון אוקטובר הראשון על ישראל ב-1973. אך גם במצרים ניתן למצוא קולות אחרים. כך למשל, איש תקשורת ידוע בשם איברהים עיסא ביקר קשות את חמאס, שדאג לעצמו ולא לבניית מקלטים לתושבים, כינה את המתקפה "חסרת אחריות", כינה את הפגיעה באזרחים ישראלים "מעשה טרור", וגינה את תרבות המוות של הארגון שמובילה בעצם לחיסולה של הבעיה הפלסטינית. גם אחרים ראו במעשי חמאס פעולות טרור לכל דבר וכינו אותם "בריונים" ו"פראי אדם".
תגובות מעניינות הופיעו בתקשורת הלבנונית. אומנם בדרך כלל תקשורת זו מביעה עוינות לישראל, אולם עתה הדאגה מכניסת חיזבאללה למלחמה והשלכותיה ההרסניות הצפויות על לבנון הובילה להתבטאויות חד-משמעיות – בעיקר מצד נוצרים – הקוראים לארגון לא לסבך את לבנון במלחמה. דוברים אלה נזהרו בדרך כלל מלגנות את חמאס, אבל אחד מהם ציין שהוא בעד הסוגייה הפלסטינית אך נגד חמאס. דובר אחר, מקורב לחיזבאללה קרא לאחרונה למנהיג חמאס בחו"ל ח'אלד משעל לבוא ולהילחם בעצמו במקום לשלוח אחרים (דהיינו, חיזבאללה) לעשות את העבודה.
קשה להעריך בשלב זה מה ההשפעה של קולות אלה בתוך הבליל העצום של התקשורת הערבית. אולם, עצם העובדה שכבר במהלך המלחמה מופיעים קולות ערביים שדוחים את הנרטיב של חמאס יש לו חשיבות רבה. ככול שמידע אמין נוסף יתפרסם על מעשי הזוועה של חמאס, ייתכן וקולות אלה יתגברו. מכל מקום, ברור לחלוטין כי המערכה התקשורתית אינה פחות חשובה מהמערכה הצבאית והיא צפויה להחריף עם כניסתו של צה"ל לרצועת עזה.
>>> פרופ' אלי פודה הוא חבר הוועד המנהל במכון מיתווים ומרצה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית; ד"ר אלעד גלעדי מרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה