שתי מטרות המלחמה, למוטט את שלטון חמאס ולהחזיר (בחיים) את החטופים בעזה, נראות בימים אלה רחוקות. הסיבה העיקרית היא בחירת אסטרטגיה שגויה. האסטרטגיה הישראלית מבוססת על מאמץ אחד בלבד - הפעלת כוח צבאי. לפי גישה זו, אנו נצבור עוד ועוד ניצחונות טקטיים, ובעזרת מסה קריטית של הצלחות טקטיות (מחבלים הרוגים ואמצעי לחימה שיושמדו) נשבור את היכולת הצבאית של חמאס וזה יביא לנפילת שלטונו.
גישה זו תואמת את הנרטיב האמריקני השגוי, אותו אנחנו מאמצים מבלי משים, לפיו חמאס הוא אכן ארגון טרור מרושע ונכון להילחם נגדו, אך לשדה הקרב "נקלעו" שלא באשמתם שני מיליון אזרחים, עליהם יש לחוס ואף לספק את כל מחסוריהם. ובכן, אין קשר בין תיאור נאיבי זה למציאות. המציאות היא שעזה הפכה מזמן להיות מדינת אויב, שכמו בגרמניה הנאצית בזמנו הצליח המנהיג יחיא סינוואר לגייס את התמיכה המוחלטת של התושבים, של הממסד האזרחי (מנהלי בית ספר, מנהלי בתי חולים) וכן את אונר"א, לכאורה זרוע של האו"ם - בפועל גוף שלטוני של חמאס.
כשיוצאים למלחמה נגד מדינת אויב שכנה, מן הראוי לאתר את נקודת התורפה של האויב ולפעול מולה, ולא נגד המרכיב החזק שלה. המרכיב החזק של מדינת עזה היא הכוח הצבאי המרשים שנבנה במשך 15 שנים עם מימון קטארי וסיוע איראני. נקודת התורפה של מדינת עזה היא שאין לה כלל משאבים אזרחיים: לא אוכל, לא גז לבישול, לא דלק ואפילו לא מים (חלק מהמים ישראל מספקת, והיתר נעשה בעזרת טיהור מים של בארות ששואבים מים מליחים).
הפלת משטר חמאס הוא, כמו שהבנו, מטרת המלחמה. ובכן, משטרים נופלים בדרך כלל כתוצאה מלחץ פנימי. ראה את "האביב הערבי" ומה שקרה במצרים, תוניסיה, לוב וכמעט מה שקרה בסוריה. אין דבר שמלחיץ דיקטטור יותר מהמון מתוסכל ורעב. המסקנה צריכה הייתה להיות ברורה: יש להטיל מצור הן על מדינת עזה והן לנצל את התמרון בכדי לבתר את הרצועה לשלושה חלקים, ומבלי שניתן יהיה להעביר אספקה מאזור לאזור.
במקום לנקוט בגישה זו, קרה דבר מדהים. לפני כחמישה שבועות הגענו להסכם עם חמאס, לפיו אנחנו נקבל חטופים, עשרה בכל יום, ואילו החמאס יקבל שלושה דברים: הפסקת אש, שחרור אסירים מבתי הכלא בישראל ופתיחת מעבר רפיח לאספקה - 200 משאיות וכמה מכליות דלק. שבועיים אחר כך חמאס הפר את ההסכם, ובכל מקרה כבר יותר משלושה שבועות ששום חטוף לא מוחזר. מצד שני, ישראל ממשיכה לתת את התמורה השלישית - האספקה. יותר מכך, אנחנו מגדילים את היקף האספקה. אין פלא שסינוואר יושב ומחייך במחבואו, ישראל עוזרת לו להילחם נגדה.
ישנה טענה כי אין לנו ברירה אלא לעשות זאת היות וזו דרישה אמריקנית. על כך נכון להשיב בשלוש נקודות: ראשית, בואו נעשה הפרדת משתנים ונשאל קודם כל מהו האינטרס הישראלי, ואם הוא למנוע אספקה מהאויב אזי נראה כיצד להסביר זאת לאמריקנים.
שנית, איש לא הסביר לאמריקנים שני דברים - אחד, המציאות של עזה, ש-90 אחוזים מהאוכלוסייה שלה הם תומכים נלהבים של חמאס, וכל נשות עזה "המסכנות" הן האימהות של, האחיות והנשים של אלה שביצעו את הטבח הנורא. שתיים, עזה איננה מוסול וחמאס איננו דאעש. מדובר על שטח שהפך ליעד הכי מבוצר בתולדות המלחמות. אי אפשר להפריד בין חמאס לאזרחים, ואי אפשר לנצח בזמן קצר. אם מחפשים דימוי שמובן לאמריקנים, אז כדאי להשתמש בקרב האמריקני לכיבוש האי אוקינאווה באביב 1945. היפנים נלחמו מתוך מנהרות ובונקרים תת-קרקעיים, 50 אלף אמריקנים נהרגו, כ-100 אלף אזרחים נהרגו מאש אמריקנית, שכן היפנים השתמשו בהם כמגן אנושי. מבחינת אתגר צבאי, עזה היא אוקינאווה כפול עשר.
שלישית, אתם, האמריקנים, רוצים שהמלחמה בעזה תהיה קצרה ושנהרוג פחות אזרחים עזתיים. רק מצור קפדני היה יכול להביא לשתי התוצאות הללו.
למרבה הצער, יש גם אתגר רביעי מול האמריקנים. ראש ממשלת ישראל משתדל להתעמת איתם דווקא בשני נושאים אחרים. האמריקנים מלינים (ובצדק) על התעמרות של מתנחלים בתושבי איו"ש. הנשיא ג'ו ביידן מדבר על כך כל העת, אך סופג מישראל מבט בוז מצד סמוטריץ' את בן גביר והתעלמות של נתניהו. הנושא השני הוא "היום שאחרי". התשובה היחידה שישראל נותנת לארצות הברית היא שהרשות הפלסטינית לא תיכנס לעזה, אך איננו אומרים מה כן. וכך, כשמתעמתים עם האמריקנים בשני נושאים שלא תורמים דבר, אז אי אפשר לריב איתם גם על הדבר היחיד שחשוב באמת, והוא שיבינו שלושה דברים:
- האספקה לעזה איננה "סיוע הומניטרי", אלא מגיעה לשלטון של חמאס ומאפשרת לו אורך נשימה רב. זו עובדה פשוטה.
- הפלת שלטון במדינה ערבית יכולה לקרות כאשר העם מורד. נכון להיום, אין סיבה לעם בעזה למרוד בשליט שדואג שהם יקבלו מזון, מים, גז לבישול ודלק.
- הנשיא ביידן מחויב לעשות מאמץ להחזיר את החטופים. המדיניות הקיימת מבטיחה שהדבר לא יקרה, שכן אין לחץ אפקטיבי.
>>> גיורא איילנד הוא אלוף במילואים, ראש המל"ל לשעבר ושימש כראש אגף מבצעים בצה"ל