בשנת 2014, במבצע "צוק איתן", הייתה ישראל חייבת לקבל החלטה לפרז את עזה מטילים. דשדשנו 51 יום, הוצגה לקבינט מצגת ובה דובר על צפי ל-500 הרוגים אם יוחלט על פירוז עזה – והדרג המדיני יחד עם הדרג הצבאי הכריעו שלא לטפל טיפול שורש בבעיית עזה, ובמקום זאת אומצה סופית "קונספציית הסבבים". ממשלת ישראל הצהירה ש"עזה לא תשוקם אם לא תפורז", אך בפועל הסכמנו להכיל את ההתעצמות ואת בניין הכוח של ארגון הטרור חמאס בעזה. יצרנו לעצמנו מציאות מדומה ובה גורם "מורתע" יכול במקביל להתעצם.
בחודש מאי 2021 הופתעה ישראל מירי לירושלים. ירי רקטות זה הוביל למבצע "שומר החומות". זו הייתה ההזדמנות האחרונה לטפל טיפול אמיתי בעזה ללא התלקחות זירה נוספת מצפון. הדרג המדיני, בעצה אחת עם הדרג הצבאי הבכיר, העדיף גם אז להתמקד בצריבת התודעה הישראלית כאילו ניצחנו – ולא לצרוב את תודעת חמאס. במסגרת המבצע קיבלנו החלטה שגויה מהותית: "לשרוף" את כלי התחבולה העיקרי שהכנו במשך שנים לקראת כניסה קרקעית לעזה - מלכודת המנהרות. היום כבר מבינים את גודל הטעות. סיפרנו לעצמנו סיפור שקטלניות והרג בהיקף גדול של מעורבים בטרור לא באמת משפיעים על חמאס, לא נתנו דעתנו לכך שארגון הטרור תופס את הביצוע הקטלני הדל כחולשה וכאובדן הרתעה.
המשכנו לדבוק ב"קונספציית הסבבים". זו קונספציה שנולדה בצה"ל ואומצה באנחות רווחה בידי הדרג המדיני, מימין ומשמאל. זו קונספציה שחובקה חיבוק עז בידי תקשורת נטולת ספקנות ובידי כתבים צבאיים שהופכים עם הישמע שריקת הרקטה הראשונה למשפיענים שמטרתם צריבת הניצחון בתודעת אזרחי ישראל, גם אם אינו בנמצא. זו קונספציה שפומפמה 24/7 בידי מיטב האלופים במילואים שגויסו לאולפנים, שטעו והטעו את המוני בית ישראל בדבר "הכרעה" ו"השבת הרתעה" מדומיינות.
רעיון "מכסחת הדשא", שעיקרו לשחוק אחת לכמה שנים את יכולות החמאס, היה הרעיון היחיד במרחב הקונספציה. איש לא הטיל ספק באיוולת עצימת העין מהתעצמות חמאס בידע, בתעוזה ובאמל"ח מסבב לסבב. הערכת היתר של יכולותינו והערכת החסר של יכולת החמאס הובילו למחשבה שאותנו לא יפתיעו לעולם בעזה, שהרי יש לנו מודיעין, יתרון טכנולוגי דרמטי וגדר הגנה שהשקענו בה מיליארדים. ואם נופתע - זו תהיה הפתעה טקטית ואחריה נגיב בעוצמה.
בעיקר, אף אחד לא העז לחשוב במונחי הפתעה ויוזמה התקפית נגד עזה. כל מדיניותנו בעזה, כמו גם בלבנון, מושתתת על תפיסת הגנה ולא על התקפה. אנחנו ממגנים עצמנו לדעת בכל היבט. כיפת ברזל יחד עם גדר המיליארדים, סבסוד הממ"דים ופינוי יישובים הפכו לתשובה הצה"לית היחידה אל מול עזה. ישראל ויתרה במודע על מתקפת מנע בעזה ואפשרה לאויב לבחור בכל פעם בעצמו את המועד האופטימלי לפתיחת המלחמה. הדרג הצבאי צרב אצל הדרג המדיני את היקף מחירי התעוזה וגרם לכך שהיכולת עיצבה את המדיניות במקום שהמדיניות תעצב את היכולת.
אומת הסטארט-אפ עם הצבא הטוב בעולם לקתה בקיבעון מחשבתי-אסטרטגי של עשור. התוצאה היא העברת עיקר הלחימה לתחומינו, מתים לאלפים בשדותינו וביישובינו ופגיעה אנושה במעמדנו בקרב אויבינו וידידותינו.
כשקונספציה קורסת, היא קורסת בקול רעם אדיר
אנחנו חייבים לאתגר את הקונספציה שטרם קרסה בצפון. כפי שמבצע "שומר החומות" היה ההזדמנות אולי האחרונה לטפל בעזה ללא פתיחת חזית מצפון, ולא הבנו זאת בזמן אמת, ישראל צריכה כיום לשאול עצמה, לפני כניסה קרקעית לעזה, אם חמאס עכשיו - או חיזבאללה תחילה.
המערכת צריכה לבחון את סבירות ההנחה שבמועד הבא שניאלץ לעמוד מול חיזבאללה תהיה זו כבר מלחמה אחרת לגמרי, מלחמה מול חיזבאללה ואיראן, במעורבות ישירה ופעילה. האם זו תהיה מלחמה מול איראן, עם אי-ודאות גרעינית על כל משמעותו של משפט זה? האם האמריקנים יעמדו בעתיד לצידנו כפי שהם עומדים עכשיו לצידנו, או שיהיה בארצות הברית ממשל בדלני שיימנע ממעורבות אקטיבית? האם הצבא הסורי ישוקם? האם היכולות בעיראק ובתימן בשנים הבאות יתפוגגו או יתעצמו? ומה המחיר שנשלם בעתיד בגין המשך בניין הכוח של חיזבאללה לעומת המחיר שנשלם היום, חשבון שלא העזנו לעשות בחזית עזה.
האם באמת נפיק לקחים מעזה לגבי לבנון ונתחיל לפעול מול התעצמות חיזבאללה מצפון, או נמשיך להתפלל שהטילים והרקטות שם "יחלידו", בעודנו ממתינים הלכה למעשה למתקפת הפתע של חיזבאללה? ובמשל נוקב אחד: האם אנחנו שוב לווים זמן בריבית בשוק האפור מול חיזבאללה, והם במועד המתאים להם יגבו את המחיר, במחירים מופקעים להחריד?
בשורה התחתונה, אחרי שהשלמנו גיוס מילואים וקיבלנו רכבת אווירית של אמל"ח, נושאות המטוסים האמריקניות נמצאות כאן, העולם מתייצב לצידנו ורוח הלחימה וצדקת הדרך בליבנו, מה החזית הנכונה לפעול בה תחילה?
את פירוז עזה אפשר לדחות עד לאחר הסרת האיום מצפון, ולהילחם שם שלא במתכונת שחמאס בחר לנו. ברור שבלי גיבוי של חיזבאללה לחמאס, הכרעת ארגו הטרור שברצועה תהיה קצרה יותר. ומאידך, כל עוד גיבוי זה קיים, הוא עלול לצוץ במלחמה קרקעית בעזה בדיוק ברגע הכי פחות טוב לנו.
על ישראל נכפתה מלחמה שמחייבת אותנו לשנות את מאזני האימה מול איראן באזור. כדי להשיב את מעמדנו באזור אנחנו חייבים עכשיו הישגים אסטרטגיים, לא נקמות.
>>> צבי האוזר כיהן כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון, ושימש כמזכיר הממשלה