צפיתי היום (חמישי) בתיעוד זוועות 7 באוקטובר שהכין דובר צה"ל עבור הכתבים הזרים. בתוקף עבודתי נקלעתי לזוועות, ראיתי אין-ספור תיעודים של זוועות. לא האמנתי שאראה כאלה דברים איומים כאן במדינת ישראל.
המון אכזר פלש למדינת ישראל והותיר שובל של דם, מוות ואפר. הם באו עם רצח בעיניים כדי להרוג ולהתעלל בכל מי שנקרה בדרכם. קשישים, ילדים, נשים, נערות, גברים. גם בכלבים שרצו לעברם וכשכשו בזנב ירו כלאחר יד. הבטן מתהפכת נוכח התמונות, הראש מסרב להאמין. הלב נקרע, הדם רותח.
כנראה זו הסיבה שהנשיא ביידן שב וקרא שלא לפעול מתוך סערת רגשות. לא בעידנא דריתחא, הוא אומר. סמנו מטרות, קבעו יעדים. תכננו תוכניות. הלב הישראלי שותת דם ורוצה נקמה, הבין ביידן. אבל הוא הדגיש שהראש חייב לפעול בהיגיון.
בתיעוד של מצלמות ביתיות מנתיב העשרה נראה אב ממהר עם שני ילדיו לממ"ד. כולם בתחתונים. המחבלים נכנסים לחצר כשהם יורים לכל עבר, מתקרבים לפתח הממ"ד וזורקים רימון שממנו נהרג האב. הילדים יוצאים המומים ומובלים אל תוך הבית כשהם ספוגים בדם של אבא. הילדים נשמעים מדברים. "אבא מת", אומר אחד מהם. "למה אני חי?" הוא זועק. מחבל חמוש נכנס לחדר, פותח את המקרר, מוציא בקבוק מים, מגיש לילדים ההמומים. אחר כך הוא חוזר למקרר, לוקח בקבוק קולה ויוצא. אחד הילדים נפגע בעינו. "אתה לא רואה כלום?" צועק אחיו. "לא", הוא עונה. האח שוטף את הפצעים ובהמשך הילדים נראים נמלטים החוצה שוב. אחרי זמן מסוים נראית האימא מגיעה עם כוח החילוץ, רואה את גופת בעלה ומתעלפת.
בתום ההקרנה שאלנו את נציג דובר צה"ל מה עלה בגורל שני הילדים. "הם בחיים", אמר לנו. הם ניצלו מהתופת ועכשיו הם זקוקים לסדרת ניתוחים. בני מזל. הדם רותח והראש מסרב להאמין איך הופקר כך חבל ארץ שלם. התושבים, היישובים, החוגגים במסיבת הטבע. כולם הופקרו. שעות ארוכות נמשך מחול המוות עד שהגיעה עזרה.
והם, כל הזמן שבעולם עמד לרשותם. אחרי שירו לכל עבר, רצחו ושרפו, תיעדו המחבלים את עצמם מעמיסים את הקורבנות שבחרו, פצועים ומתים על טנדרים ולוקחים אותם אל מעבר לגבול. הם הסתובבו כאן שעות באין מפריע כמעט. לפחות במקרה אחד הבחנתי במה שנראה כמטול RPG, נגד טנקים. אבל איש לא נזקק לו. השטח היה פנוי לחלוטין.
מאות עיתונאים זרים חזו בזוועות המתועדות ממצלמות הגוף של המחבלים, ממצלמות רכב - שלהם ושל הקורבנות, וממצלמות אבטחה שהוצבו בבתים וביישובים. היו שהעידו שבכו, היו שיצאו באמצע כי לא יכלו לשאת את הדברים.