התעלמות הגופים הבין-לאומיים מהברבריות של חמאס כלפי נשים תפסה הרבה תשומת לב לאחרונה, ובצדק. הפער בין מילים ריקות על מאבק למען זכויות נשים לבין המציאות, מעולם לא היה גדול יותר. אז אחרי שבאו"ם הבינו שאין מנוס וכבר אי אפשר להתעלם, וקיימו ביום שני האחרון כנס בנושא הפשעים נגד נשים שביצע חמאס, פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כותרת, לכאורה אינפורמטיבית, על המצב - "מה אנחנו יודעים על אלימות מינית במהלך מתקפות ה-7 באוקטובר על ישראל: ישראל האשימה את חמאס בעוולות כלפי מספר גדול של נשים. חמאס הכחיש את ההאשמות".
- הנשיא ביידן: "קיבלנו מידע על נשים ונערות שנאנסו במתקפת חמאס"
- בשער העיתון הבריטי: תחקיר ענק על מעשי האונס שביצעו מחבלי חמאס
- לראשונה מאז הטבח: ארגון הנשים של האו"ם מגנה את זוועות חמאס
- מאמינות לך, בתנאי אחד: לאן נעלמו ארגוני הנשים | מורן זר קצנשטיין
לכל ישראלי די ברור שמשהו מאוד לא בסדר בכותרת הזאת, למרות שקשה לשים על כך את האצבע. אז בואו נפרק את זה רגע. מה פגום כאן מבחינה עיתונאית?
- לא ברור למה ההתייחסות היא ל"ישראל" כמדינה, ולא לקורבנות האנושיים הפרטניים שהם נשים, גברים וילדים שעברו את הזוועות או חזו בהן. ה"ניו יורק טיימס" אמור להיות העיתון הטוב בעולם, ויש לו דסק מפואר בתוך ישראל שמעסיק לא מעט עיתונאים. מדוע העיתונאים הללו לא עשו מאמץ להשיג את העדויות באופן ישיר מניצולי ה"נובה" או מעובדי זק"א שאספו שיירי גופות במשך שבועות? מדוע לא נברו באין-ספור הסרטונים שפורסמו בערוצי הטלגרם של חמאס? החומרים הללו קיימים, וזה עניין של בחירה אם לאסוף אותם באופן ישיר, או לצטט "מקורות ישראליים" ולהפוך את כל הנושא לפורמלי וקר - לכאורה ויכוח גרסאות בין ישויות מדיניות.
- הכותרת מצטטת את המקורות הישראליים, ולצידם את הכחשת חמאס. לכאורה, דיווח "הוגן ומאוזן" שמביא את שני הצדדים של הסיפור. אבל לאורך כל הכתבה, חמאס אינו מוגדר כארגון טרור, והמילה טרור כלל אינה מוזכרת. הדבר צורם פי כמה בהתחשב בכך שרק לפני חודש וחצי, חמאס מסר ל"ניו יורק טיימס" דיווח כוזב על "500 הרוגים בתקיפה ישראלית בבית חולים", שהתבררה כעשרות נפגעים מנפילה במגרש חניה כתוצאה משיגור כושל של הג'יהאד האיסלאמי. ה"טיימס" ספג ביקורת צולבת, כולל מהבית הלבן, ונאלץ לפרסם התנצלות חריגה. אבל בפועל, כנראה לא שינו שם את שיטת הדיווח הפגומה שגרמה לנמהרות ולדיווח הכוזב מלכתחילה.
- למה בכלל ניתן מעמד שווה ל"שני הצדדים" בכתבה, ובעיקר בכותרת? הרי צד אחד הוא מדינה דמוקרטית שנשמעת לחוק הבין-לאומי, והשני הוא ארגון טרור רשמי מבחינת 15 מדינות מערביות ובראשן ארצות הברית, שלא נשמע לשום חוק אלא רק לאמנה פונדמנטליסטית רצחנית. הכתבה לא טורחת להבהיר לקוראים מי הוא מי, ולכאורה, לשני הצדדים יש אותה רמת אמינות. זה גרוע במיוחד כשלוקחים בחשבון שה"טיימס" מוגדר כ"עיתון מתעד", כלומר כזה שיש לו מעמד רשמי של מקור לתיעוד היסטורי, מה שדורש דיוק יותר מכל כלי תקשורת אחר.
לכאורה, מדובר בהתקטננות על פרטים, או במקריות. אז כתבה אחת תיארה כך את הדברים, אז מה? אבל בפועל, מדובר בשיטה. היא לא מדוברת והקוראים אינם מודעים אליה, אבל היא עוברת כחוט השני בכל הדיווחים. אם סורקים את כל הכותרות שדיווחו לאחרונה על מעשי הזוועה של חמאס, למשל, המילה "אונס" לא מופיעה, אלא המינוח "אלימות מינית". אם המילה "אונס" הופיעה בכתבות האלו, זה היה רק בטקסט של הכתבה ובמקרים חריגים בכותרת המשנה. מילא אם זו היתה המדיניות הכללית של העיתון, אבל במקרה של הנערים מקפריסין, למשל, המילה "אונס" יוחסה להם במפורש בכל אחת מהכותרות הרבות שכיסו את הפרשה. לא "אלימות מינית" ולא כל מונח מרוכך.
למעשה, קשה להתעלם מניסיון מתמשך להעצים כל עוולה של ישראל כלפי הפלסטינים, כאילו ייצגה את הכלל, ובמקביל לרכך, להעלים, למזער או להתעלם לגמרי מארגוני הטרור שמובילים את הפלסטינים לאורך ההיסטוריה.
הפרקטיקה הזו רצופה בכל הדיווח, כפי שעלה במחקר מתמשך על הכיסוי של ישראל ב"ניו יורק טיימס" במהלך 2022, שעיקריו פורסמו ב"מעריב". במקרה של האונס הברוטלי והרצחני כלפי נשים ישראליות באוקטובר 2023, הדעת אינה סובלת שמישהו ירכך את האירועים, אלא להפך. מדובר בזוועות שבמקרים מסוימים עולות על זוועות השואה, ודורשים אמירות קשות, ברורות ומפורשות, כשאת ההכחשות העלובות של ארגון הטרור ניתן בהחלט לפרסם רק בסוף הכתבה, ולא בכותרת.
אחרת, רק עשו טובה ואל תספרו לנו שאתם עיתון שדוגל במאבק למען זכויות נשים.
>>> הכותבת היא ערכה מחקר מקיף על הסיקור של ישראל ב"ניו יורק טיימס" יחד עם פרופ' איתן גלבוע באוניברסיטת בר אילן, עיתונאית "מעריב", סופרת ב"ידיעות ספרים"