הסכם הנורמליזציה הצפוי עם סעודיה הוא הישג רב-חשיבות, אולם הציפיות מפירות ההסכם גבוהות מאוד, ובהתאם עלולה להיות האכזבה. עם זאת, לו נשכיל לפעול נכון, נוכל למנף את ההסכם הזה להציל את עצמנו מהמלכוד בו אנחנו כלואים עשרות שנים.
הציפיות מהסכם הנורמליזציה עם סעודיה מרקיעות שחקים – מבול השקעות של כסף סעודי שיביא לשגשוג כלכלי, פריחה ביחסים עם כלל העולם הערבי כתוצאה ממנהיגותה של סעודיה בו, חזרתה של ישראל למרכז הבמה האזורית תוך קיום שיתוף פעולה בטחוני גלוי עם סעודיה אל מול איראן, טקס חתימה חגיגי במדשאות הבית הלבן שיחזיר את ישראל להיתפס כמוציאה והמביאה בוושינגטון וגם ציפייה להתייצבות הזירה הפנימית והשסעים בחברה הישראלית, תוך מינוף ההסכם ומחיריו כעילה המצדיקה את עצירת תהליך החקיקה של ההפיכה המשטרית.
אולם, כגודל הציפייה כך עלולה להיות האכזבה. לאמיתו של דבר, ישראל היא שחקנית משנה במחזה הזה, שנועד לשרת בעיקר את האינטרסים האמריקניים והסעודים. לנשיא ג'ו ביידן ישמש ההסכם כמנוף תדמיתי בשנת בחירות, שיסייע לו למצב עצמו כמנהיג היסטורי שהביא לקץ הסכסוך הישראלי-ערבי, להפסקת הפגיעה בפלסטינים ואפילו לשיפור היציבות האזורית על רקע מאמצי ההתגרענות של איראן. מצד שני, סעודיה ללא ספק היא המרוויחה הגדולה מההסכם. היא תקבל ברית הגנה מול איראן, תזכה בקרדיט להחזרת האמריקנים למעמד מוביל, בן סלמאן, שהיה דמות שנואה בעקבות רצח חאשוקג׳י, יהפוך ליקיר אמריקה ומנהיגותה של ריאד בעולם הערבי תתעצם ותעקוף את מצרים ואת טורקיה.
ישראל תמצא עצמה נגררת ונדחקת לשולי המחזה הזה. תפקידה יהיה אומנם חשוב בגיוס ההצבעות הרפובליקניות הנדרשות לשם אישור ההסכם בקונגרס ובחיזוק הלגיטימציה שלו בדעת הקהל האמריקנית, אולם ברית ההגנה האזורית תוקם ותתקיים בהובלת סעודיה, כשישראל במקרה הטוב תהיה שותפה חלקית לא מובילה. למעשה, ההסכם יהפוך את סעודיה לשגרירת ארצות הברית במזרח התיכון - על חשבון ישראל. ניתן להעריך כי גם חופש הפעולה הישראלי נגד איראן ייפגע מההסכם, בשל הצורך להתחשב באינטרסים של סעודיה והחשש של ארצות הברית שכל התלקחות תחייב אותה למעורבות צבאית.
הכלכלה הישראלית כנראה לא תמריא כתוצאה מההסכם. הסעודים, כמו שכניהם באמירויות, לא ירוצו להשקיע כאן את הונם, שמושקע בעיקר באירופה ובארצות הברית. חזון הרכבת של ביידן מהודו לים התיכון יתממש אולי בתוך עשורים. תיירות מסעודיה לישראל ספק אם תגיע. הסחר הביטחוני יגדל, אולם גם כאן המרוויחות הגדולות יהיו החברות האמריקניות.
אפילו איראן קוצרת פירות מההסכם. בראש ובראשונה כהישג תדמיתי הנובע מכך שאיומיה מצליחים לשנות את הסדר האזורי. איראן ממילא נמצאת בשנה האחרונה בקו נסיקה. היא משתקמת כלכלית, בד בבד עם העלייה בהיקף ייצור הנפט ועליית מחירי השוק. היא מפתחת תעשייה צבאית משגשגת שבקושי מצליחה לעמוד בביקוש הרב של מדינות אחרות. מבחינה מדינית, מצבה השתפר באמצעות הידוק יחסיהם עם רוסיה וסין, ושיקום יחסיה האזוריים. היא מעמיקה את התבססותה בעיראק ובסוריה, תוכנית הגרעין מתקדמת בקצב מואץ ומציבה אותה כבר במעמד של מדינת סף. היא צופה בעידוד בהתפרקות החברתית בישראל ובהיחלשות קשרי ישראל עם מדינות האזור ועם ארצות הברית. היא כמובן לא מרוצה מהמהלך הסעודי ונירמול היחסים עם ישראל, כפי שהתבטא ח’מינאי לסעודים - "אתם מהמרים על מפסידים", אבל הזלזול הבוטה כלפי ישראל משקף שחיקה גוברת בהרתעה הישראלית.
הזדמנות לישראל - בתנאים טובים יותר
כיצד יכולה ישראל בכל זאת להרוויח יותר מההסכם, ואף להפוך אותו להזדמנות היסטורית גדולה?
דווקא הסוגיה השולית בהסכם הנרקם, המהווה מס שפתיים לכל הצדדים השותפים לו, היא זו שיכולה להניב לישראל את הרווח המשמעותי ביותר – הסוגיה הפלסטינית. לו תשכיל ישראל להתנתק מהמדיניות המינימליסטית קפוצת היד של תשלום מס שפתיים שולי, ובמקום זאת תמנף את ההסכם ליצירת קו סיום אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, או אז נוכל להפיק מההסכם הזה רווחים אסטרטגיים אדירים שיסייעו לביטחון ולשגשוג הלאומי. אין ספק שהנושא הפלסטיני רחוק מלהיות מרכזי בהסכם המתרקם. ניכר גם שבן סלמאן עצמו מגלה חוסר עניין בסוגיה הזו. אלא ששום נורמליזציה עם ישראל לא תתקבל בברכה על ידי בני עמו ללא שיפור משמעותי של מצבם של הפלסטינים. גם ביידן יתקשה להעביר במפלגתו הסכם בסדר גודל כזה ללא מתת משמעותי לפלסטינים. ישראל, אם כך, תצטרך ממילא לשלם במטבע פלסטיני, אולם זו ההזדמנות להפוך הסכם דל רווחים ליתרון אסטרטגי גדול בתנאים אופטימליים.
בסופו של יום ואל מול מפת כלל האיומים, אין ספק שהסוגיה הפלסטינית הינה הבעיה המשפיעה ביותר על הביטחון הלאומי ועל חוסר היציבות של ישראל, הרבה מעבר וללא השוואה לשום איום אחר. אפילו המפה הפוליטית בישראל והשסעים בתוכה בין ימין לשמאל התעצבו לפי הבעיה הפלסטינית - שטחים תמורת שלום מכאן לעומת סיפוח, התנחלויות וארץ ישראל השלמה בכל מחיר מכאן. לאורך השנים, מאז הסכמי אוסלו, הוכיחו הפלסטינים כי קשה לסמוך עליהם ולבנות איתם אמון. הם מעדיפים לדבוק ולשמר את נרטיב הקורבנות ולטפח שנאה ודה-לגיטימציה כלפי ישראל. הממשל שלהם מושחת, הכסף שהם מקבצים נלקח בעיקר לכיסים ולא לטובת העם, אין טיפוח כלכלה או חברה.
מאידך, הבעיה הפלסטינית עבור ישראל הינה סיוט מתמשך ועול שהולך ונעשה כבד יותר ויותר עם השנים. מאמץ הביטחון השוטף בשטחים מתיש את צה״ל וכוחות הביטחון. צה"ל כמעט ולא מתכונן למלחמה בצפון או בתרחישים רב-זירתיים, ובקצב השחיקה הנוכחי צה״ל יתקשה מאוד להמשיך לשאת בנטל הזה לאורך זמן רב. הבעיה הרגישה של מזרח ירושלים ושל הר הבית מהווה מגבלה אסטרטגית קשה ביכולת קבלת ההחלטות. סבבי הלחימה החוזרים בעזה משקפים שישראל מצויה במצב קבוע ובלתי צפוי של לחימה, על כל המשתמע מכך לגבי כלכלת ישראל והמוטיבציה להשקיע בה. מאות אלפי ישראלים ובכלל זה עשרות אלפי ילדים בתוך שטחי יהודה ושומרון ובעוטף עזה גדלים תחת איום תמידי לחייהם ולחיי משפחתם.
התזה לפיה ניתן להגיע לשלום עם מדינות ערב תוך התעלמות מהפלסטינים מנותקת לחלוטין מהמציאות. בין הירדן לבין הים ישנם שלושה מיליון פלסטינים ביו"ש, שני מיליון ברצועת עזה ועוד כשני מיליון ישראלים ממוצא פלסטיני. מי שחושב שניתן לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית במציאות דו-לאומית מובהקת, הכוללת בתוכה גם שלושה מיליון איש שזכויותיהם הדמוקרטיות מוגבלות, חי בפלנטה אחרת.
תוכניתו של סמוטריץ' ליישב מיליון יהודים ביו״ש הפוכה לחלוטין לכל הבסיס הציוני ומהווה סכנה ליסודות הביטחון הלאומי של המדינה. מימוש התוכנית יביא סוף למפעל הציוני, יגזור חוסר יציבות וטרור לעולמי עד. צה״ל ייחלש, הגליל יהפוך לאוטונומיה ערבית והמשילות בנגב תקרוס לחלוטין כשכנופיות של בדואים עושים בו כרצונם. זו תוכנית משיחית שכל כולה אסון לאומי למדינת ישראל.
הסכם הנורמליזציה המתרקם עם סעודיה פותח חלון הזדמנויות אולי שאין שני לו כדי לגדוע את החלומות המשיחיים ההזויים וליצור מנופים שיסייעו גם לצד השני להיפטר מחוליו ולהביא סוף לבעיה הקשה הזו.
סעודיה וארצות הברית ישמחו לקפוץ על ההזדמנות ולשלם במטבע קשה מאוד אם הסכם הנורמליזציה יתרחב ויכלול גם תוכנית היפרדות אמיצה בין ישראל לפלסטינים: תוכנית שתכלול את השארת גושי ההתיישבות העיקריים ביו״ש תחת ריבונות ישראל ותעניק עצמאות מדינתית לרשות הפלסטינית, כולל הסדרה עם החמאס לגבי עזה. המטבע הקשה יכלול תוכנית פיתוח כלכלית פלסטינית-ישראלית בשילוב ירדן, בהיקף של לפחות 50 מיליארד דולר לעשר שנים, שישמש לבניית פארקי תעשייה דוגמת ברקן, פיתוח תשתיות, כבישים. אנרגיה, מים, חינוך ויזמות. הפלסטינים יידרשו להפעיל תוכנית לאיסוף כלל הנשק המשמש לטרור ויוקם כוח פיקוח לחמש שנים עם האמריקנים כדי לוודא שהטרור מודבר לחלוטין. ייבנה כביש מהיר, ברובו תת-קרקעי, בין עזה ליו״ש, מפוקח בשנים הראשונות בשני צידיו. תתאפשר הקמה בעזה של נמל ימי ושדה תעופה, מפוקחים אף הם. כלל הפיתוח בעזה יהיה מותנה בפירוז מנשק.
הפלסטינים יתקשו לסרב לפתרון שכזה. כוח המיקוח שלהם חלש, הגזרים מאידך יהיו מפתים והאלטרנטיבה עבורם היא להישאר ללא כלום. לתוכנית שכזו גם אין חשש פוליטי בצד הישראלי, שכן אם נתניהו יהיה אמיץ מספיק ללכת עליה יתייצבו לצידו מרכיבים מהאופוזיציה להקמת ממשלת אחדות. אם אכן ישראל תבחר בנתיב הזה היא תחזור לנתיב של מעצמה, רווחיה יהיו עצומים, מעמדה האזורי יתעצם ותושג יציבות פנימית.
מנהיג אמיץ משכמו ומעלה, בעל ראייה אסטרטגית ואחריות היסטורית, מבין זאת.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים