מלחמת "חרבות ברזל" עברה בשבוע שעבר את מניין ימיה של מלחמת יום הכיפורים, ועם זאת היא מצויה רק בתחילתה. זהו מצב בלתי מוכר עבור התודעה הישראלית: מאז מלחמת השחרור המלחמות ה"גדולות" שלנו היו רבות עצימות וקצרות ימים. סבבי האלימות בעשורים האחרונים, שאחד מהם (לבנון השנייה) אף כונה "מלחמה" למרות שלא באמת היה כזה, התמשכו לעיתים יותר זמן, אבל לא דרשו את מלוא עוצמתו של צה"ל ואת ההתגייסות המלאה של החברה. כשאנחנו מתגייסים כך, במחיר כלכלי וחברתי כבד, אנחנו מצפים לניצחון מהיר ומוחץ.
בתודעה הישראלית נקשרה ציפייה זו גם לסוגיית המהלך הקרקעי, שמאז 2006 נתפס לא ככלי אופרטיבי אלא כמבחן לנחישות ונכונות לאבידות. במערכה שנפתחה בתמונות הזוועה של השבת השחורה, הימנעות ממהלך כזה תיראה באורח בלתי נמנע כרפיסות של ההנהגה ושל ישראל כולה, הוכחה לנכונותה של תיאוריית "קורי העכביש" של חסן נסראללה, שנדמה שאנחנו חוששים שהיא נכונה לא פחות משנסראללה עצמו מאמין בה.
ואולם דווקא בתנאים אלה נדרשת בחינה מפוכחת, הנשענת על ניסיוננו שלנו וניסיון אחרים, של המערכה, שמטרתה ברורה ומוצדקת: הסרת האיום הצבאי של החמאס והבטחה שכך יהיה לאורך זמן. מי שיתלה את הכול במהלך כזה או אחר, סופו לנחול אכזבה – שבמקרה הנוכחי היא סכנה קיומית, שכן תערער את עצם האמונה של אזרחי ישראל שאפשר לחיות כאן בביטחה.
ג'יימס גלין, הבכיר בגנרלים האמריקנים שהגיעו לישראל בשבוע שעבר, היה בשנים 2018-2017 סגן מפקד הכוחות המיוחדים במבצע "נחישות טבועה" (Inherent Resolve) נגד דאעש. הנשיא אובמה ניסח את האסטרטגיה האמריקנית במבצע זה ב-2015 במילים "לשחוק ולהביס" (Degrade and Defeat): מערכה ארוכה, שעיקרה פעילות אווירית, כוחות מיוחדים ו"מגפיים של הקרקע" של כוחות מקומיים, שתהרוג טרוריסטים, תחסל את ההנהגה, תרסק תשתיות ותביא לקריסת "המדינה האיסלאמית", שבשיאה השתרעה על שטח של כשליש מסוריה ו-40% מעיראק.
זו אכן מלחמה ארוכה. רק הקרב לשחרור מוסול שבעיראק ארך כ-9 חודשים. המעוז האחרון של דאעש בסוריה נכבש רק במארס 2019. עוד בשנה שעברה מנה משרד ההגנה האמריקני יותר מ-300 מבצעים של ארצות הברית ושותפותיה, בהם נהרגו כ-700 פעילי דאעש וכ-400 נעצרו.
יש, כמובן, הבדלים רבים ורבי חשיבות בין שם לכאן. דאעש לא רצח אלפי אזרחים אמריקנים על אדמת ארצות הברית, לא יושב על גבולותיה ולא יורה טילים על וושינגטון הבירה. הכוח האמריקני הוא צבא משלוח מקצועי וקטן יחסית, והנטל הכלכלי והחברתי על ארצות הברית הוא מזערי ביחס למה שנגבה מישראל בכל יום של לחימה. ואולם יש מה ללמוד מתפיסת המערכה האמריקנית, מכיוון שהאויב דומה.
חמאס, כמו דאעש, הוא ארגון קיצוני שאינו חש שום אחריות לאזרחים בתוכם הוא חי ואף משתמש בהם כדי לקשור את ידי היריב. הוא אינו מאוים כאשר כובשים לו שטח - ייתכן שהוא מעדיף להילחם בצה"ל בתוך עזה – ורואה ביכולתו לירות טיל או לשלח מתאבד סוג של ניצחון. הדרך לניצחון צבאי מולו אינה לכבוש טריטוריה, לנתק מפקדות ולכתר כוחות, האמצעים בהם הכריע צה"ל מלחמות "גדולות", אלא להרוג כמה שיותר מחבלים, להשמיד תשתיות, לחסל בכירים ולעצב ארכיטקטורה שתבטיח שהארגון המובס לא יוכל עוד לאיים על אזרחי ישראל. את זה עושים לא במלחמת בזק, אלא בהפעלה סבלנית ונחושה של מגוון אמצעים.
לפיכך, שלבי המערכה הבאים הם:
מיצוי ההכנה באש
זאת לשם הריגת מחבלים ובכירים, פיצוח המערך ההגנתי שיצר חמאס כהכנה לכניסה הקרקעית, והתשה של האויב. בניגוד לרקיעת הרגליים באולפנים אצלנו, התמשכותו של שלב זה בעוד כמה ימים אינה מחזקת את האויב אלא מחלישה אותו; היא תעשה את התמרון יעיל יותר ותאפשר להימנע ככל האפשר מאבידות לכוחותינו.
ניצול הזמן לניסיון אמיתי להגיע לעסקה גדולה יחסית לשחרור חטופים
החזרת החטופים היא לא רק חובה מוסרית, אלא יעד תודעתי שאינו נופל בחשיבותו מריסוק היכולות הצבאיות של החמאס. עסקה "הומניטרית" שבה ישוחררו ילדים, קשישים, נשים ופצועים קשה, תהיה הצלת חיים ותמונה שתעורר תחושה חשובה של הצלחה ורווחה נפשית למשפחותיהם ולציבור כולו.
תמרון עוצמתי ומוגן
תמרון שכזה, עם חופת אש אדירה, של כוחות מוגנים ככל האפשר מפצמ"רים, מטענים, טילי נ"ט ושאר אמצעי הרג מרחוק של האויב, ייאלץ את החמאס לחשוף חלק מכוחו להרג מהאוויר או מהקרקע. הגעה לפירי מנהרות ואיתורן יאפשרו השמדתן מהאוויר והרג מי שנמצא בתוכן ללא כניסה פנימה. התמרון יכול להיות גם איטי בקצב ההתקדמות, כל עוד הדבר משרת את המטרה העיקרית – חשיפה והשמדה.
הימנעות מהישארות ממושכת בשטח
ב-1982, כל עוד צה"ל נע צפונה לביירות ולבקעת הלבנון, הייתה תחושה של מטרה והצלחה לכוחות ובציבור הישראלי. מרגע שהפכנו סטטיים בשטח עוין ובלתי מוכר, אל מול אויב שחלקו נראה אזרחי, המוכן להתאבד ופועל בעיקר מנגד, האבידות הצטברו והתגברה תחושת הכישלון והעדר המטרה. מי שמדבר על "חומת מגן" בעזה מעתיק דפוס פעולה שהצליח באיו"ש לתנאים שונים בתכלית. בנוסף, קיימת האזהרה האמריקנית המפורשת שלא לכבוש את עזה, הקשורה לצורך לפעול במסגרת קואליציונית שיידון בהמשך.
עיצוב הפרימטר הביטחוני בגבולות תוך כדי הלחימה
יש להחליט עד איזה מרחק לא יורשה איש לחזור לאחר הלחימה, ולעצב תוך כדי התמרון ההתקפי את המרחב כדי לחדש את תחושת הביטחון בעוטף עזה כשיחזרו אליו האזרחים.
הגנה חזקה תוך כדי התקפה
ב"צוק איתן" ביצע חמאס פעולות התקפיות בשטח ישראל במהלך המבצע הקרקעי של צה"ל, על ידי כוחות שיצאו ממנהרות. לאחר הכישלון הנורא והטבח באזרחים ב-7 באוקטובר, יהיה לפעולה שכזו תוך כדי ההתקפה הצה"לית אפקט מוראלי קשה, ויש להיערך למניעתה המוחלטת.
המשך פעולה בדרכים מגוונות
גם אם נצא מעזה אחרי זמן קצר יחסית, זה לא אומר שהתמרון הקרקעי נכשל. מבחנו יהיה במידת הפגיעה הפיזית באויב. ברגע שגרף היעילות יתחיל לצלול, יש לצאת, ולהמשיך בפעילות אווירית, פעולות מיוחדות, ואף פשיטות קרקעיות נוספות קטנות וגדולות – כל מה שישיג עוד פגיעה לאורך זמן. הדיבור על "מערכה של חודשים" הוא נכון; אבל פירושו אינו שהייה בלב עזה וסריקה שיטתית של שטח צפוף במבצעים שתועלתם נמוכה ומחירם גבוה. המשך הפעולה, כולל חיסול בכירים, ייצר גם לחץ על הנהגת חמאס שיגביר את הסיכוי לשחרור חטופים נוספים.
עיצוב "היום שאחרי" תוך כדי הלחימה
ארצות הברית היא הערובה הטובה ביותר לכך שהלחימה תישמר בזירה הדרומית בלבד. מעורבותה חסרת התקדים חיונית לשימור מסגרת הזמן הארוכה הדרושה לניצחון. מהיום הראשון למלחמה, האמריקנים אומרים לנו שאיננו לבד – אבל גם שעלינו ללמוד, בניגוד למיתוס של "נגן על עצמנו בעצמנו", כיצד פועלים במסגרת קואליציה, כפי שהם עצמם נלחמים. אסור גם להתעלם מהאינטרסים של מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ, הן כדי שיהיה לנו הזמן לנצח והן כדי שהניצחון יניב הישג בר-קיימא.
צעדים נדרשים כדי שהכלכלה והחברה בישראל יעמדו במלחמה ארוכה
בישראל מאות אלפי מגוייסים, 120 אלף עקורים מביתם, משק שעמד מלכת והשקעות שנעצרו. באופק הוצאות כבדות לאחר המלחמה. לא נוכל לסבול 2024 אבודה כלכלית או "עשור אבוד" אחריה, כפי שהיה לאחר יום הכיפורים. בכך צריכים לעסוק אנשי המקצוע במשרדי הממשלה – אם השרים שמעליהם, שעד כה בלטו בעיקר באוזלת ידם, יניחו להם.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)