השבוע האחרון מסמן נקודת מפנה במלחמה בעזה. כפי שאירע במערכות קודמות, היא נובעת מהיעדר הקשר מדיני לפעולה הצבאית ובשל רמת ציפיות לא ריאלית ממהלכים צבאיים, במקרה הזה התמרון הקרקעי ברצועה: תחושת ההתקדמות וההישג מתחלפת עם הזמן בתחושה של דשדוש, המעצימה מאוד את השפעתם של אירועים נקודתיים קשים – התקרית בה נפלו תשעה לוחמי גולני ו-669 בסג'עייה והטרגדיה של הרג שלושת החטופים על ידי חיילי צה"ל. בנקודת הזמן שבה אנו עומדים, יש להתפתחות הזו משמעות אסטרטגית.
עוד לפני תחילתו של המבצע הקרקעי היה ברור, וזה נשמע במפורש גם בישראל, שמדובר במהלך נחוץ ומתבקש, אבל אין בכוחו לבד להביא להשגת מטרות המלחמה – מיטוט החמאס כאיום צבאי וכשלטון והשבת החטופים. אופרטיבית, המבצע מתנהל היטב; ואולם מבט ריאלי בהישגיו הקיימים והאפשריים רק מעצים את ההבנה הזו.
הדיבור על קריסת גדודים או חטיבות של חמאס הוא העתקה מוטעית של מונחים הנוגעים לצבא לעולם של גרילה וטרור. העובדה שמפקדה מקומית של חמאס אינה יכולה להוציא לפועל מתקפה בסדר גודל גדול היא חשובה, אבל בפועל המסגרת מתפרקת לעשרות ומאות של חוליות, שצה"ל מוצא עצמו נלחם איתן בתנאים הנוחים להן: מטווח קרוב, עם קושי הולך וגובר לממש את יתרונו במודיעין, במיגון ובאש, ובעיקר כשההצלחות הרבות נספרות הרבה פחות בתודעה הציבורית מהתקלות והאבידות.
במסגרת הזמן עליה מדברים כרגע להמשך התמרון בעוצמה גדולה, מה שמכונה בצבא "שלב ב'", ספק גדול אם יביא אפילו תמונת הישג משמעותית, הן בהיבט הבסת החמאס והן ביחס לשחרור החטופים, שבכל יום שעובר גוברת הסכנה המוחשית לחייהם. התקווה ל"תמונת ניצחון" בדמות חיסול סינוואר היא כנה, אבל על תקוות לא בונים אסטרטגיה.
אז מה עושים? לא ממשיכים להתחפר באותה שיטה וכיוון, רק בעוצמה גדולה יותר. במקום זאת, מתחילים מיידית בפעולה צבאית הממוקדת בעיצוב הקווים בהם ישהה צה"ל במה שמכונה "שלב ג'" של הלחימה – דבר שניתן להשיגו בתוך ימים ספורים. בשלב זה צה"ל ישלוט, באמצעות כוחות קטנים מהיום, בצפון הרצועה עד נחל עזה. בחלק הדרומי כוחות הקרקע הגדולים ייצאו, ויפנו את מקומם לפשיטות ופעולה מנגד, ש"תכסח את הדשא", תפגע שיטתית בשאריות החמאס, תמנע ממנו להתחמש ותכריע אותו בסופו של דבר בדרך שהאמריקנים מכנים "לשחוק ולהביס". בנוסף, תתפוס ישראל את ציר פילדלפי בתיאום עם מצרים, תמנע התחמשות מחודשת של חמאס מסיני, ותתחיל בעיצוב הפרימטר הביטחוני ברצועה, שבו תחזיק לאורך זמן בעוד לחימת "שלב ג'" נמשכת.
במקביל, על ישראל להניח כבר היום הצעה, לפיה הלחימה תיפסק – כשצה"ל בקווים ששורטטו למעלה - בתמורה להשבת כל החטופים ויציאת סינוואר והנהגת החמאס מעזה. עסקאות ביניים יישקלו בחיוב, אבל לא ישנו את תמונת ההיערכות הכוללת.
בהמשך, יוכל בחלק הצפוני להתחיל תהליך של סידור ושיקום, אליו יהיה אפשר להכניס את גורמי הקואליציה האזורית – מצרים, סעודיה, המפרציות ואחרות – שכל אחת תמלא את חלקה בעבודה מול גורמים מקומיים לניהול החיים האזרחיים באזור ההרוס. עם הזמן תתאפשר חזרה מבוקרת של פליטים מהדרום, תחילה למחנות פליטים ואחר כך למגורי קבע. ישראל צריכה להצהיר במפורש שמטרתה אינה לשלוט ברצועה, וככל שיצמח בה כוח פלסטיני פנימי המסוגל לקבל אחריות היא תועבר אליו. ולא יעזרו כל מליצותיו הפוליטיות של בנימין נתניהו, בלי שתהיה לכך חותמת, אפילו פורמלית, של קשר לרשות הפלסטינית, זה לא יקרה.
כל זה איננו "היום שאחרי", אלא מה שצריך לעשות כבר היום כדי למנוע דשדוש צבאי וכדי שתהיה לישראל לגיטימציה להמשיך בלחימה בשלב הבא, שייקח חודשים רבים. המשך הלחימה במתאר הנוכחי לא יביא בשבועות הקרובים לשינוי משמעותי במצב. למחיר בחיי אדם של חיילים וחטופים תתלווה תחושה של חוסר מטרה והצלחה, שההיסטוריה מלמדת אותנו שרק תעצים את הנטייה להמשיך באותו כיוון ביותר כוח, אבל בלי שינוי בתוצאות.
האם בנימין נתניהו וממשלתו מסוגלים לכך? בינתיים ראש הממשלה, העסוק בקמפיין הישרדות אישי גלוי ומכוער, אינו מראה לכך שום סימן. הדבר מטיל חובה על מפקדי המערכה להציג את ההישגים האפשריים והסיכונים הוודאיים של המשך המדיניות הנוכחית, ללא כחל ושרק, בפני עצמם ובפני הדרג המדיני. מניסיונם בלבנון ובמקומות אחרים הם יודעים, שהמשך המדיניות הקיימת ותקוות שווא שתשתנה בתאריך כלשהו בלי שתוצג ותוסבר לציבור, יביאו עלינו גם הפעם את מה שכבר קרה לנו בעבר.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)