אתמול בבית החולים ברזילי פגשתי אם ובנה שניצלו מהתופת בנתיב העשרה. האימא סבין, אישה חזקה ועוצמתית שעודדה אותי יותר משאני עודדתי אותה. הבן שלה אכל בדיוק צוהריים. הוא פנה אליי ואמר שהוא זוכר שסיפרתי לילדים סיפורים בתקופת הקורונה. שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא סיפר שאבא שלו, החייל שניסה להגן עליהם ואח שלו שיצא לגלוש בים - נהרגו כולם.

מלחמת "חרבות ברזל" - סיקור N12

הילד המשיך ושיתף שהוא לא רוצה לחזור לנתיב העשרה אף פעם - בן 7 שמדבר בחדות. סיפרתי לו שכשהייתי בן 9 היה מצור על ירושלים. לא היה לנו מה לאכול והיינו מלקטים עלים של חוביזה ומכינים מהם ארוחה שלמה, שלא היו לנו מים. כילד בן 9, הייתי מסתובב עם מיכלית של מים ומחלק לתושבים, כי כל הילדים הגדולים הלכו להילחם. הוא שאל איך הסתדרנו, וסיפרתי לו שהיו הרבה כוחות עויינים שרצו לגרש אותנו מהבית שלנו, אבל שרבין וחטיבת הראל פרצו את הדרך לירושלים וניצלנו, הקמנו עוד ועוד בתים - ושעד היום אני חי בבירה.

הנשיא לשעבר ריבלין עם פצועים בברזילי

שאלתי אותו אם יש לו הרבה חברים בנתיב העשרה והוא אמר שכן. סיפרתי לו שגם אני פחדתי לגור בירושלים אחרי המלחמה והעדפתי שנעבור לתל אביב שהייתה עיר שחיו בה רק יהודים. אבל כל החברים שלי היו בירושלים - בגימנסיה ובצופים. אמרתי לו שאיפה שהחברים שלנו שם הבית שלנו, ושאני מקווה שהוא והחברים שלו כמוני יחזרו הביתה ושיהיה שם בטוח. הוא אמר שאני מזכיר לו את סבא שלו, חיבקתי אותו.