ביקוריהם של מנהיגי ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ומדינות נוספות בישראל בשעתה הקשה הם המחשה של הגיבוי חסר התקדים למטרות המלחמה: הכרעת חמאס ושיחרור החטופים. במקביל, הובהרה הציפייה למנגנון סיוע הומניטארי בדרום הרצועה ולמאמץ ישראלי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים – באורח העולה בקנה אחד הן עם הדין הבין-לאומי והן עם היעדים המבצעיים.
בה בעת, עוד בטרם החל התמרון הקרקעי, התחדדה סוגייה שלישית שלגביה מבקשות ארצות הברית ומדינות המערב להבין לאן פניה של ישראל מועדות: כיצד היא רואה את "היום שאחרי", ואת אסטרטגיית היציאה שלאחר השלמת המערכה הצבאית. הצורך בתכנון מקדים ופרטני הוא מיידי ודוחק.
המסר העיקרי: הכוח הרב-לאומי בסיני כדגם
לאחר שתסתיים הלחימה, ויובטח אפיק מסודר של אספקה הומניטרית מיידית (ומדובר באתגרים ראשונים במעלה בפני עצמם), היעד צריך להיות יציאה של כוחות צה"ל מרצועת עזה.
התחליף לנוכחות צה"ל צריך לכלול שתי משימות נפרדות, כל אחת מהן עם מערכת שליטה המיועדת לה, תחת סמכות עליונה אחודה:
- כוח צבאי עם סמכויות שיטור ואכיפה (gendarmerie לקיום הסדר האזרחי ולהתחיל באימונה של משטרה פלסטינית מקומית חדשה).
- צוות ממשל אזרחי בין-לאומי שיסייע לעזתים לשקם את ההריסות, לחדש את פעילותם הכלכלית ולהתחיל את המסע הארוך שיוביל לשלטון עצמי פוליטי.
מה שאסור לחזור עליו הם הדגמים הקודמים שכשלו בעזה – השבת סמכותה של הרשות הפלסטינית (שהעומד בראשה אף מסרב לדבר עם נשיא ארצות הברית!), והמנגנון הכושל של UNRWA, שעוד לפני המלחמה עמד בפני פשיטת רגל – הן כלכלית והן מוסרית. הרשות הפלסטינית, מערכת מסואבת וחסרת אונים, מתקשה לעמוד במשימותיה אפילו בסביבתה המיידית, וזקוקה באופן נואש לשידוד מערכות פנימי: יכולתה להתמודד עם האתגרים הצפויים בעזה שואפת לאפס.
הדגם החיובי הוא ה-MFO) Multinational Force and Observers) בסיני. בעקבות השלום בין ישראל למצרים, סירבו הסובייטים – שהתנגדו לו – לאפשר הצבה בסיני של כוח או"ם – וטוב שכך. כתחליף, הוקם ביוזמת ארצות הברית, ישראל ומצרים כוח רב-לאומי המאויש וממומן על ידי 22 מדינות תורמות, שסמכותו הוגדרה היטב על ידי הצדדים. כעת, על ארצות הברית וישראל לכנס צוות תכנון משותף כדי להתחיל בהגדרת מקור הסמכות, המנדט, של שתי המשימות - הביטחונית והשלטונית/שיקומית - תוך כדי גיוס מדינות תורמות לשתיהן. גורמי המפתח הן בעלי הברית של אמריקה באירופה, אלו באמריקה הלטינית שעדיין ניתן לסמוך עליהם ומדינות באגן האוקיינוס השקט, השותפות כיום ב-MFO.
ראשית דבר – לא להזיק
בשיחות על עזה עם מומחים לנושא מאז פרוץ המלחמה, התחדדה התובנה הבלתי נמנעת: לאיש בקהיליה הבין-לאומית אין מושג של ממש איך יכולה להראות המציאות הפוליטית של רצועת עזה לאחר שתשוחרר משלטון חמאס. המפתח, איפוא, הוא לבחור באנשים ונשים המתאימים שיוכלו לחדש וליצור יש מאין בסביבה בלתי-מוכרת ובמידה רבה בלתי-צפויה.
חמאס הכחיד את כל מי שאיים להתחרות על אחיזתו בשלטון (להוציא את הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, שהורשה להחזיק בנשקו כמחווה לפטרון האיראני). נותרו אומנם מתחת לפני השטח שאריות של תמיכה בפת"ח וכמה מנאמניו של מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הביטחון לשעבר, שמוצאו מחאן-יונס ומתגורר כיום באבו-דאבי ובבלגרד. דחלאן טרוד כיום בניהול עסקיו במפרץ ובבלקן – וגם כשהיה בשלטון בעזה, נתפס כדמות מושחתת: ספק אם ירצה לחזור. גם משפחת אל-שאווה, שממנה באו ראשי העיר של עזה בשנות השלטון המצרי והישראלי, 1995-1949, ירדה מגדולתה (דחלאן השתמש בשעתו בהון שבזז לקניית ארמונה של המשפחה, כהפגנת כוח), והשפעתה נמוגה כליל אחרי ההפיכה שהעלתה את חמאס לשלטון ב-2007.
במילים אחרות, תושבי עזה בעידן שלאחר חמאס יוכלו – ויצטרכו – להתחיל מחדש למצוא נתיב לשלטון עצמי. אך מטבע הדברים, הם יזדקקו לשם כך לסביבה ביטחונית יציבה ולתמיכה של צוותים בין-לאומיים מסורים ובעלי יכולת, שיהיו מגובים במימון הולם ומוכנים להמשיך ולמלא את תפקידם לשנים לא מעטות. לצורך ההשוואה, ה-MFO ציין לאחרונה 40 שנה לפעילותו בסיני, שהחלה אחרי השלמת הנסיגה הישראלית, כמשקיפים ומפקחים על מימוש הנספח הצבאי של הסכם השלום הישראלי-מצרי.
בנסיבות אלה, חובתו הראשונה של צוות התכנון הישראלי-אמריקני צריכה להיות גרסה של שבועת הרופא: ראשית דבר, להימנע מכל מה שיכול להזיק ביתר שאת. אנסה להמחיש למה כוונתי.
בלי אשליות לגבי שלטון של פלסטינים "מיובאים"
לקח עצוב וחשוב של הכישלונות במרחב הפלסטיני עצמו, כמו גם באפגניסטן, עיראק וזירות נוספות, הוא שיש להימנע מ"לייבא" לזירה אישים פלסטינים בוגרי אוניברסיטאות משובחות במערב, דוברי אנגלית טובה, שהאמריקנים משכנעים את עצמם שיתקבלו בברכה על ידי המקומיים. ככלל, שלטון של גולים ששבו למולדת מועד להיות בעייתי: והראייה היא לא רק מקרים ידועים כמו חמיד קרזאי באפגניסטן ואחמד שלבי בעיראק. רלוונטי עוד יותר הוא מה שאירע כאשר אש"ף השתלט על עזה ב-1994. הם שיחזרו את סגנון חייהם בתוניס, בווילות לחוף הים, בלב המצוקה העזתית. הם הציבו משמרות חמושים בטיילת הקורניש כדי למנוע מפשוטי העם המקומיים להיכנס למתחם המגורים האקסלוסיבי של שליטיהם החדשים. כשניתנה להם הזדמנות, הם הצביעו לסלק את בריוני הפת"ח מהשלטון (ונפלו בידי השלטון הרצחני של חמאס).
אפילו הטכנוקרטים הפלסטינים הגולים הפעילים בארגונים הבין-לאומיים לא יתאימו – גם אם מדובר לעיתים באנשים מרשימים וברוכי כשרונות כמו סלאם פיאד, שהיה כלכלן בבנק העולמי, וג'יהאד אל-וזיר מקרן המטבע העולמית. אין להם נאמנים מקומיים וחסר להם הניסיון הפוליטי הנדרש כדי לבנות בסיסי תמיכה ציבוריים. לא לכך הוכשרו ולא מרקע זה באו. ראוי לזכור כי כאשר פיאד, שכשר אוצר וראש ממשלה עשה רבות לשיפור מצבם הכלכלי של בני עמו, הקים מפלגה שהתמודדה בבחירות לפרלמנט ב-2006, היא זכתה לשלושה אחוזים בלבד מקרב המצביעים. במקום לפנות לדרך החילוץ הקלה ולהטיל את משימת שיקום עזה על חבורה של גולים מרשימים למראה, אך חסרי יכולת שלטונית בפועל, צוות השיקום והניהול הבין-לאומי צריך להיות מוכן לעבוד עם בני עזה עצמם כדי לבנות בהדרגה יכולת משילות – על פני שנים.
בלי חובבים, הרפתקנים, ויועצים המחפשים רווח קל
כדיפלומט דובר ערבית הוצבתי ב-2003 בשירות הרשות הזמנית של כוחות הקואליציה (Coalition Provisional Authority) בעיראק, לאחר הפלת משטר סדאם חוסיין, בכדי לסייע בבניית יכולת שלטון עצמי בקרב העיראקים. משימה זו משכה אליה מאות אמריקנים שבאו מחוץ למערכות הממשל. רבים מהם היו חדורי רצון טוב - אך כמעט כולם נעדרי ניסיון קודם במזרח התיכון, ועקב כך השיגו מעט מאוד או כשלו כליל בעיראק.
כדאי לשמור מרחק גם ממערך חברות הייעוץ בוושינגטון, ומפקידי ממשל בהווה שישובו "בדלת המסתובבת" אל החברות שמהן באו. רבים מהם נוטים לקשור כל סוגיה אזורית לאינטרס הסעודי, כי כך חמאתם מרוחה. הזדמן לי לאחרונה לשמוע אחד מהם טוען שהדרך להבסת חמאס היא להגיע תחילה לנורמליזציה ישראלית – סעודית. קור עבר בגבי: טיעונים כאלה הזכיר לי את החלטה האמריקנית לקשור בין 9/11 למשטר סדאם, שלא היה מעורב. יתרה מזאת, שאלת הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה היא מכלול נפרד, שכל ניסיון לקשור בינו לבין עתיד עזה יכביד על מימוש מהלכי השיקום.
יש להניח לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה להתפתח בהדרגה, תוך הבשלה של אינטרסים משותפים ולא באמצעות פיתויים ותמריצים אמריקניים. מה שיתרום לה יותר מכול, בשוך הסערה, היא בניית גשרים וקשרים במגזר הפרטי שינבו תוצאות שהציבור הסעודי יזהה. לא יהיה זה נכון לכרוך בינה לבין פרויקט השיקום העזתי, רק משום שיש בעלי עניין שיפיקו מכך רווחים.
מי כן, אם כך?
הסגל המקצועי של מנגנוני השלטון ושל ארגונים לא-ממשלתיים - באמריקה, אירופה ומספר מדינות נוספות – אולי לא נהנים מתמיכה של שדולות חזקות ומיוקרה תקשורתית, אך דווקא להם, ובייחוד לאלה בשורותיהם שיש להם ניסיון מזרח-תיכוני, יש סיכוי טוב יותר להצליח במאמץ לסייע לעזה להגיע לשלטון עצמי בר-קיימא. בקטגוריה רחבה זו יש אומנם רבים שכישוריהם אינם הולמים את המשימה בעזה. גיוס ומיון קפדני של משאבי אנוש תהיה אולי המשימה החשובה ביותר בשלבי התכנון והמעבר ליישום.
באגף השלטון האזרחי, הצוות הרב-לאומי יצטרך לגייס וליצור מגוון רחב של יכולות ומומחיות, מחינוך ועד תמיכה בעסקים קטנים, משעה שהאוכלוסייה המקומית תשוב ותגלה בכך עניין (מעבר לצורכי ההישרדות המיידיים). יש לשוב ולומר – לא מדובר במהלכים שניתן יהיה לנהל אותם מבחוץ, ודאי לא על ידי מנגנוני הרשות הפלסטינית. הקצב והעומק של העשייה יצטרכו להיות מוכתבים על ידי המקומיים העזתים, ומדובר במהלכים שייתכן ויימשכו שנים.
מסגרת ה-MFO קיימת כבר 40 שנה ומציעה את הדגם הנכון עבור עזה. אין בשורותיה ישראלים או מצרים, וכך צריך להיות גם במסגרות המשימתיות בעזה. בראש הצד הביטחוני ב-MFO עומד בדרך כלל קצין צבאי שאינו אמריקני, ואילו בראש הצד המדיני עומד דיפלומט אמריקני המושאל למטרה זו. כלל הסגל מורכב מאנשי הדרג המקצועי במדינות התורמות לכוח.
אין ספק שמשימת שיקום עזה תהיה מורכבת בהרבה מאשר משימת הניטור של הנספח להסכם השלום. אך יש כמה היבטים של ה-MFO שניתן ליישם אותם במישרין: מימון על ידי המדינות התורמות, אי-תלות באו"ם ובמוסדותיו, נכונות להמשיך ולפעול שנים ארוכות ללא מועד יציאה שנקבע מראש, ואיוש הסגל על טהרת הדרגים המקצועיים.
איש אינו יודע למה בדיוק לצפות בעזה של היום שאחרי חמאס, אך יכולות להיות גם הפתעות חיוביות. זכור לי היטב רופא צעיר מעזה, שאיתו חלקתי חדר באולפן עקיבא בנתניה ב-1988. הוא רצה ללמוד עברית כדי לעשות את תקופת ההתמחות שלו בבית חולים בישראל. האינתיפאדה כבר פרצה בעזה – אך הוא היה להוט להכיר טוב יותר הן את הרפואה הישראלית והן את השפה והתרבות.
ייתכן שבמרוצת השנים של עריצות הרשות הפלסטינית וחמאס הוא כבר בחר לעזוב. התקווה היא שמתוך החורבן – והפנמת התודעה כי חמאס הם שהביאו לכך - יימצאו אחרים כמוהו, תאבי דעת ומוכנים להוביל את עזה לעבר עתיד שונה וטוב יותר.
>>> רוברט סילברמן הוא דיפלומט אמריקני בכיר לשעבר, מרצה במרכז האקדמי שלם, עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, נשיא ארגון IJMA (שותפות יהודית-מוסלמית בארה"ב) ועורך ראשי של כתב העת The Jerusalem Strategic Tribune