הלחץ המבצעי המתמשך על שלושת גדודי חמאס האחרונים שלא הוכרעו בצפון הרצועה ממשיך. בשטח, כוחותינו מכתרים אותם, צרים עליהם (מעל ומתחת לקרקע) ומטהרים את קיני ההתנגדות. מציאות זו מייצרת מורכבות גבוהה, שכן צה"ל מצוי בלב אזור צפוף, שבו יש מחבלים, אזרחים וחטופים.
אותו לחץ מבצעי על האויב והשטח הצפוף מייצרים הזדמנויות שצצות לרגע, ובשבריר דקה נעלמות. חמאס משתמש באזרחים ובחטופים כמגן אנושי. במציאות כזו, הלוחם נדרש לקבל החלטות מהירות של חיים ומוות. לעיתים הוא טועה באופן קשה וטרגי, כמו שראינו בתקרית ביום שישי האחרון. זה מתסכל, זה כואב וזה עצוב. אנו חייבים לתחקר, ללמוד, להעמיק את ההטמעה של הוראות הפתיחה באש ולהמשיך להילחם. אין ברירה אחרת.
הכרעת כלל גדודי החטיבות הצפוניות בעזה קרובה לסיום, אך "טיהור המרחב" ייארך זמן רב. יש להבין שבקרבות פנים אל פנים היתרון היחסי של צה"ל מול חמאס מצטמצם, על אף האומץ הרב של חיילינו והוכחת איכותם. לא חייבים להאיץ את המהלך, אין להם לאן לברוח. אם נפעל נכון מול ארצות הברית יהיה לנו את כל הזמן שבעולם. לארצות הברית עצמה לקח שלוש שנים להגיע להישג דומה מול דאעש בא-ראקה. הם מבינים זאת היטב. בנוסף לכך, הלחץ האמריקני לעבור משלב הלחימה העצימה לשלב הבא אינו רלוונטי לגבי העיר עזה (שם כבר כבשנו את רוב המרחב), ולכן אין שום משמעות למעבר בין השלבים. אנו יכולים להמשיך לעבוד כמו שעבדנו בתחילת המערכה - לאט, מאסיבי, באמצעות הפעלת אש אינטנסיבית ועוד.
בשאר הרצועה, המעבר לשיטה אחרת בשלב הבא נדרש, ולא רק מהסיבות האמריקניות. אנו נדרשים להכריע גדודים נוספים, אך בהתחשב בנסיבות החדשות: אוכלוסייה אזרחית באזור צפוף והימצאות חטופים, כנראה בתת-קרקע. זה אמור להיות איטי יותר ומדויק יותר. לכן, זה תואם את מה שארצות הברית מרמזת לנו על האופן שבו הם רואים את השלב הבא.
בשורה התחתונה: כל תמונות הניצחון לא יטשטשו את התסכול וההשפלה מאסון שמחת תורה. מסתבר שהכרעת חמאס לא משנה את התחושה הקשה, ומחירי המלחמה רק מכבידים יותר. עם זאת, יש להכיר בכך שזה כל מה שיכול צה"ל לתת בניצחון הצבאי. האמת הפשוטה היא ששינוי מצב מן היסוד מתאפשר רק על ידי הפעולה המדינית, שמשתמשת בהישג הצבאי לשינוי מצבנו הביטחוני. צה"ל צריך להבטיח שחמאס לא יהיה סיכון ביטחוני ולהחזיר את הכבוד האבוד של מערכת הביטחון, אך גם זה לא יחזיר את הביטחון הלאומי שלנו. הסדרים מדיניים ארוכי טווח יעשו זאת, ובזה אנחנו לא עוסקים מספיק. במעבר משלב הלחימה העצימה לשלב הלחימה המתמשכת, המעשה המדיני חייב להוביל. אנחנו נדרשים לפעולה משולבת של ועדת שרים: חוץ, משפטים, פנים, ביטחון פנים, אוצר, כלכלה. לשכוח מהפוליטיקה ולעסוק במדינאות.
המלחמה הזו תהיה ארוכה, וכשם שאף אחד לא זוכר מה תאריך הניצחון של מבצע "חומת מגן", כך גם במקרה של חרבות ברזל. אנו נעבור שלבים, נשנה את הקצב, ניכנס לשגרת מלחמה, ובסופו של דבר חמאס לא יתקיים כארגון צבאי השולט ברצועת עזה.
החות'ים הוכיחו: איראן היא בעיה עולמית, לא רק של ישראל
למול איראן, כלומר מול חיזבאללה והחות'ים, נראה שטהראן עומדת לאבד את חמאס כחלק מציר ההתנגדות. על מנת למנוע זאת, היא מפעילה את חיזבאללה בצפון ואת החות'ים בדרום. ככל שהשמדת חמאס תהיה נוכחת יותר, מאמציה יתגברו. המשמעות של אובדן חמאס עלולה להיות מבחינתם ראשיתה של מערכה ישראלית להשמדת כלל שלוחי איראן, כשהראשון בתור יהיה חיזבאללה. הפעלתנות האיראנית משכנעת את העולם במה שנכשלנו שנים רבות: איראן היא בעיה עולמית, לא בעיה של ישראל. סגירת מצרי באב אל מנדב היא צעד אחד רחוק מדי וטעות אסטרטגית חמורה של איראן.
להבדיל מההשתוללות של חיזבאללה בצפון, עליה הוא מקבל מנה אחת אפיים אבל זה נשאר כבעיה של ישראל, המצור הימי ושיבוש נתיבי סחר ימיים זו גם הבעיה של סין. בתעלת סואץ עובר הרבה מהסחר של סין. בסגירת הסחר הימי לישראל, איראן הצליחה לייצר אינטרס משותף בין סין וארצות הברית. זוהי הזדמנות לישראל, יש לגיטימציה לפעול.
נטילת הסיכון של איראן היא גם ההזדמנות של ישראל ליישם את הלקחים מהמלחמה בעזה, שקשורים באיראן. זה הרגע לשינוי דרמטי של האסטרטגיה מול איראן:
- אי אפשר לחיות עם בניין כוח של שלוחים איראניים. המב"ם לא מספיק טוב.
- לאיראן יש אחריות ישירה על פעולות השלוחים שלה.
- האיום האיראני בבניין כוח לצורך הרתעה (גרעין, שלוחים, טילים) מהווה איום שישראל לא תוכל להסכים לחיות בצילו.
כישלון במלחמה הוא אי השגת מטרותיה במסגרת הזמן שנקבעה לה. במקרה שלנו, היא תוכננה מראש להיות מלחמה ארוכה מאוד, חודשים רבים. זכותנו לכעוס, לכאוב עם משפחות רבות בישראל, אך חובתינו להתנהל בקור רוח, ולנתח את ההישג במלחמה לא רק בהיבט הצבאי, אלא ברובד החשוב יותר של המלחמה - הרובד המדיני שלה. לכן, הדכדוך הצפוי לקרות במעבר בין השלבים בעוד כמה שבועות מובן, לאור הקטסטרופה הבלתי ניתנת לתיקון של ה-7 באוקטובר. עם זאת, דכדוך זה לא תוכנית פעולה.
ניצחון במלחמה יהיה השגשוג של הפריפריה הישראלית: עוטף עזה שחוזר לשגשג, גבול הצפון הפורח, כלכלה ישראלית כמושא לקנאה. ולא פחות חשוב - ישראל כחברת מופת. אלה יהיו האנדרטאות הניצחון של המלחמה הזו.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS