ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר אמש (שבת) במסיבת העיתונאים לצד בני גנץ ויואב גלנט על הטענה שהוא ירש את הסכמי אוסלו. עובדתית זה נכון, אבל יש כמה דברים שנתניהו שכח להזכיר לציבור.
מה שנתניהו לא סיפר זה שאף אחד לא הכריח אותו, שלושה חודשים אחרי שנכנס לכהונתו הראשונה ב-1996, להיפגש עם יאסר ערפאת. אף אחד גם לא חייב אותו לחתום על הסכם חברון, שמעביר את רוב חלקי העיר לידי הרשות הפלסטינית.
אף אחד גם לא חייב אותו לשתף פעולה באופן מלא עם הרשות הפלסטינית, אזרחית וביטחונית, ואפילו להתגאות בזה גם בתדרוכים און-רקורד - כשהוא מדגיש שזה מה ש"מביא לירידה בסדרי הגודל של הטרור".
אף אחד גם לא חייב את נתניהו לומר על ערפאת אחרי "הסכם ואי" שהוא גילה "ידיד אמת", או לקרוא להקמת שתי מדינות בנאום בר אילן ב-2009, ואפילו לא להציע לאבו מאזן להתארח בביתו בהלווייה של הנשיא שמעון פרס.
אבל נניח שכל זה לא קרה, ומדובר בסתם פרטים מהארכיון שהמצאתי. אף אחד גם לא חייב את נתניהו להצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות. ניחא, נניח שגם זה לא קרה וזה סך הכול תקלה במערכת הממוחשבת בכנסת - אף אחד לא חייב אותו לאפשר העברת כסף מהקטרים, ששימש בסופו של דבר למימון חמאס במשך שנים. אף אחד גם לא חייב אותו לתחזק את חמאס כגוף ריבוני כי זה משרת את מדיניות ההפרדה בין שתי מדינות לשני עמים.
אז, איך נאמר, יכול להיות שהוא ירש את הסכמי אוסלו - אבל הוא גם טיפח אותם.