למערכה מול חמאס יש היבט פסיכולוגי חשוב. האכזריות המרושעת והמתועדת של חמאס נועדה לעורר בנו אימה עמוקה והסלמה של הקיטוב, אולי עד מלחמת אזרחים ונטישה המונית. התמודדות במערכה הקשה הזאת מצריכה חוסן חברתי, אך ישראל הגיעה למלחמה כשהיא קרועה ומסוכסכת.

יש המפנים אצבע מאשימה כלפי המחאה נגד המהפכה המשטרית בטענה שהעצימה את הפילוג והפוליטיזציה, ובכך שחקה את החוסן הלאומי ושירתה את אויבינו מבחינה פסיכולוגית. מנגד, ארגוני המחאה זכו לאהדה גורפת כשהוכיחו עם פרוץ המלחמה את יכולתם לעורר סולידריות מפעימה וערבות הדדית בתמיכה בחיילים, בנפגעים, ובמשפחות החטופים. האם המחאה החלישה או חיזקה את החברה הישראלית מבחינה פסיכולוגית?

רבים מדגישים כעת כי פעילי המחאה הקימו תשתית ארגונית מעוררת התפעלות, שאפשרה את תמיכתם היעילה במפונים, בחיילים, במשפחות החטופים, ובאזרחים נזקקים עם פרוץ המשבר. אבל לצד הרשת הלוגיסטית נבנתה גם תשתית ערכית, חשובה לא פחות, שהיא המפתח להצלחתה של ישראל במערכה הפסיכולוגית מול אויביה בטווח הארוך.

המאבק בעד הדמוקרטיה העניק לפעיליו מסוגלות-עצמית מוסרית – האמונה שביכולתם לפעול בהתאם לסטנדרטים האתיים שלהם. מחקרים של קבוצת המחקר שלנו מצביעים על זרמי עומק במציאות הישראלית שיוצרים אצל רבים תחושת איום על ה"אני המוסרי" - קונפליקט פנימי הנוצר כשהמעשים שלנו חורגים מעקרונותינו המוסריים.

איום על ה"אני המוסרי" - כתוצאה מהשלמה עם פעולותיה של ישראל בסכסוך עם הפלסטינים, אפליה של קבוצה אחרת בחברה מתוך טינה, או תמיכה במנהיגים שאינם מכבדים ערכים דמוקרטיים - מפעיל תגובה הגנתית הנובעת מרצון לשמור על דימוי חיובי. מגננה כזו עלולה לכלול טריוויאליזציה של דילמות מוסריות, התרחקות ממצבים תובעניים מוסרית, וספק-עצמי בעצם יכולתנו להתנהגות אתית.

המחאה נגד המהפכה המשטרית הפחיתה את האיום הזה ואת הפגיעות המוסרית שהביא איתו. היא העניקה למשתתפים בה את האומץ להביט פנימה ולשאול: כיצד היה פועל האדם שאני רוצה להיות, בחברה שאני רוצה לחיות בה? ובכך עודדה מחשבה על חזון עתידי, הפיחה תקווה, והרחיבה את אוצר המילים הערכי. היא תיעלה את הכעס של המוחים וסייעה להם לחוש גאווה בבחירתם המתמשכת להקדיש ממשאביהם למען מטרה נעלה נוכח סיכונים וחוסר נוחות. כך, ביום שבת ה-7.10, כשרבים מהמוחים התכוננו להשתתף בהפגנות בפעם ה-40, היתרגמה תחושת הכשירות האתית לאתגר המוסרי החדש.

למחאה הייתה גם השפעה חשובה ביצירת נורמות חברתיות המעודדות פעולה אזרחית. נכרתו בריתות של סולידריות, חובה וחבות הדדית, שיצרו ציפיות לפעולה, והעניקו הון סימבולי ותגמול רגשי עבור פעילות זולתנית. המחאה אף עיצבה את ציפיותיהם של הפעילים מהרשויות, חשפה פערים עמוקים, מקוממים, וכך הקטינה את ציפיותיהם ממקבלי ההחלטות והגדילה את הנכונות לקבל אחריות במקומם.

הפגנה נגד המהפכה המשפטית (צילום: Amir Levy, Getty images)
צילום: Amir Levy, Getty images

הדוגמה האישית של המוחים יצרה ספירלת-פעולה, אקלים דעה שהניע מעגלים הולכים ומתרחבים של הציבור לפעול על בסיס הנורמה המתהווה. כך נהנה ציבור רחב ממסוגלות-עצמית מוסרית, מהתרוממות הרוח שבסולידריות ובמשמעות, לצד נורמות חברתיות של עשייה אזרחית ותחושת דחיפות לפעולה מתוך משבר האמון ברשויות. 

בהיעדרה של המחאה, היו רבים מאיתנו ממשיכים לחוות מסוגלות-מוסרית נמוכה, דיס-אוריינטציה ערכית, רגשות שליליים בלתי ממוקדים, בדידות, חוסר אונים, וראייה מתגוננת וקצרת טווח, הפוגעים באופן מהותי ביכולת העמידה של הציבור הישראלי. בהיעדרה, היתה המתקפה מכה ביחידים שנשחקה צדקת דרכם, מפורדים, מדוחללים, הנושאים עיניהם אל מוסדות מנוונים, אילמים.

גם אם בטווח הקצר מחאה מצביעה על שסעים, מפחיתה את היציבות, משבשת את השגרה, ומסיטה משאבים פסיכולוגיים ואחרים, היא גם משמשת זרז לשינוי חברתי נגד ניוון, מחברת בין קבוצות מגוונות לתחושת מטרה ואחריות משותפת, ובסופו של דבר תורמת לחוסן ולקדמה ארוכי-טווח. זהו פרדוקס הכאב המרפא של המחאה: היא מגדילה את הקרע בחברה, ובו בזמן את היכולת לאחות אותו.

עדיין לא ברור אם גילויי הסולידריות הראשוניים שהפגינה החברה הישראלית נוכח האיום של חמאס יפחתו, בדומה לדפוסים שתועדו בישראל לאורך משבר הקורונה, מטעמי שחיקה או בסיועם של סוכני הסכסוך והשקר. אבל הדרך הפשוטה, הראשונית ביותר, להרחיב את הסולידריות לאתגרינו העתידיים, היא שימור גילויי האלטרואיזם בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

נוכל לכבד את הסבל הבלתי נתפס שהמלחמה הנוכחית יוצרת בקרב ישראלים ופלסטינים אם נזכור שלמדנו טובות על טבע החברה שלנו, על מסוגלות מוסרית וערבות הדדית, על היכולת להתעלות מעל סכסוך. אם נשתמש בתובנה הזו כגלולה נגד ציניות פוליטית, נגד אדישות, שנאה, וחשיבה קצרת ראות, אם נמשיך להציב באומץ ציפיות להתנהגות אתית מעצמנו, מקהילותינו, ומההנהגה הפוליטית והחברתית שלנו.

> > > פרופסור פזית בן-נון בלום היא ראש המעבדה לפסיכולוגיה פוליטית במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית