ישראל הגיעה לצומת אסטרטגי מכריע במערכה נגד החמאס: מצד אחד היא חייבת להשלים את המתקפה ולהגיע להכרעה מול ארגון הטרור, ומצד שני להפנים שעזה, ביום שאחרי המלחמה, תהפוך לבעיה ההומניטרית הגדולה ביותר בעולם. אם לא יהיה מי שיקבל את האחריות – היא תישאר עלינו, ואת מחיר השגיאה ימשיכו לשלם גם ילדינו ונכדינו.
במשך 15 שנה חמאס בנה תשתית לחימה עצומה. "קן טרמיטים" ענק השזור בתוך מערכת אזרחית, ומשתרע על כל חלקי עזה. מאז 7 באוקטובר, חמאס ניצב בלב המתקפה הגדולה ביותר של צה"ל מאז 1982: הוא הביא על עצמו את השמדתו הצפויה, אך לא טרח לראות את עצמו כאחראי על התוצאה, אלא רק קיווה להציג תמונת ניצחון בכל מחיר.
צה"ל, שיצא למלחמה כאריה פצוע ומלא זעם, מוכיח שוב את היותו מכונת מלחמה חזקה ובלתי ניתנת לעצירה. ולמרות זאת, קצב המלחמה איטי ועדיין חסרים הישגים מכריעים. בנוסף, כל עוד מוחזקים חטופים ברצועה, אנו בגירעון שאף הישג לא יכול לחפות עליו. במילים אחרות – המאבק להחזרת החטופים קודם להישגי הצבא. אם העולם יכפה על ישראל להפסיק את המלחמה, חמאס ייחשב כמנצח. ובכלל, הניצחון במערכה לא ייחשב, ללא פתרון מדיני להיום שאחרי.
הזמן פועל נגדנו
השעון שהפעיל העולם לישראל ממשיך לתקתק: האשראי האמריקני מוגבל, והוא יאפשר עוד מתקפה מרכזית אחת לפני שוושינגטון תדרוש את סיום המערכה. אחרי עצירת האש הנוכחית, צה״ל יצטרך להשליך מיד את אגרופו ולרכז מאמץ גדול במערכה מרכזית, שיקנה לו הכרעה מספקת – ובהמשך, לעבור להגנה. את המתקפה המכרעת מנסה סינוואר למנוע בכל דרך: החל באמצעות הארכת ימי ההפוגה, דרך הצפת השטח בתושבים חוזרים ועד ניסיונות להדליק שוב את יהודה ושומרון באמצעות חזרת אסירים ולחץ בין-לאומי. סינוואר מבין היטב שהגיע לנקודה שממנה מאזן הניצחון שתכנן הופך שלילי עד הפסדי מבחינתו, ומעמיד בסיכון גבוה גם את חייו שלו עצמו.
הקבינט, בעיקר בזכות השרים גלנט וגנץ, קיבל החלטה אמיצה ונכונה באשר להחזרת החטופים, אך משימתו החשובה ביותר היא ניהול מדיני של המערכה, תוך השגת אשראי. מנגד, כאן טמונה גם חולשתו – בעיקר משום שישראל לא הניחה עדיין שום פתרון מדיני על השולחן.
במקום לקבל את ההצעה האמריקנית בידיים פתוחות – נתניהו בוחר לעסוק בפוליטיקה הישרדותית, שעלולה להוביל לכישלון מדיני. הוא בונה מארב פוליטי לגנץ, ומוכן פעם נוספת להקריב את עתידה של ישראל עבור סיסמה פוליטית, שמשרתת את שרידותו. מה שמלמד שאין בכוונתו לקבל אחריות על האסון הגדול בתולדות המדינה, והוא בוחר להכין את הקרקע לעוד מערכת בחירות.
היום שאחרי: דילמת קבלת האחריות
פירוק הטרור יביא בסוף הלחימה לפירוק התשתיות של עזה ותוצאת המלחמה תהיה קשה: 2 מיליון הפליטים שיוותרו ברצועה יישארו ללא בתים או קורת גג לחזור אליה, ערים שלמות, בהיקף של מעל מאה קמ"ר, הפכו עיי חורבות ונותרו ללא מים, חשמל וכבישים. כמו כן, גם שירותי הרפואה ומקורות המחייה ספגו מכה אנושה. מדובר ככל הנראה בבעיה שלא תיפתר בעוד שני עשורים – גם אם ימצא לה מקור כספי.
בינתיים ללקיחת האחריות על עזה אין קונים: לא מצרים ולא "כוח בין-לאומי" כפי שמנבאות הסיסמאות. הצגת פתרונות אחרים הם לא יותר מתעתועים בלתי מחוברים למציאות. אם ישראל תסרב להצעה להכניס את הרשות הפלסטינית ותקבל את האחריות הביטחונית על עזה בעצמה, היא תקבל גם את האחריות הכוללת על חורבותיה ועל שני מיליון פליטיה. המשמעות – אסון מדיני.
ישראל שילמה ועודנה משלמת מחיר יקר ביותר, אך גם בעזה כבר מבינים שחמאס לא יישאר עוד כפי שהיה. צה״ל בנה קו הגנה עבה של שתי אוגדות מול שרידי הטרור שיוותרו, אשר בשנים הקרובות ימשיכו להדביר את רסיסי חמאס, בדומה לפעילות הכוחות בשומרון. האחריות הביטחונית שמציע רה"מ נדרשה לפני 7 באוקטובר, כאשר צה"ל היה קרוע במשימות מעבר ליכולותיו, אולם אז נתניהו לא שמע לאזהרות ראשי מערכת הביטחון והמשיך במסע שפתח את הדלת למתקפת חמאס, שסבר שישראלי מפוצלת וחלושה, וזיהה שעת כושר.
הפתרון המדיני-אמריקני ייתן מוצא ליעדי המלחמה הבלתי ברורים כעת, יקנה את הזמן הנדרש לתמיכת ארה"ב לסיום הלחימה וירתום את הממשל של ביידן לפתרון ארוך טווח. בחירתו של ראש ממשלת ישראל להכניס "אצבע בעין" להצעת ביידן, אחרי תמיכתו הבלתי מסויגת שהצילה את ישראל, היא פעולה שפוגעת באינטרסים של הביטחון הלאומי בעת מלחמה.
אומנם חמאס הוא האשם הבלעדי בהיווצרותם של שני מיליון הפליטים ברצועה, אבל סיפוח עזה עלול להמיט על ישראל אסון: החל בהחלשת הצבא, דרך קריסת הכלכלה ועד לפגיעה בתחושת הביטחון והגדלת הקרע הפנימי. זאת בהתעלם מהלינץ' הבין-לאומי הצפוי בעולם נגד ישראל.
למרות הכול: ישראל זקוקה לרשות הפלסטינית
השבת השחורה חייבה אותנו ללמוד לקח על קריאת המציאות ולפזר את האשליות הפוליטיות שזרעו בעינינו. החלשת הרשות הפלסטינית, שעליה נתניהו בנה את הבסיס הפוליטי שלו, והמהלך ארוך השנים של חיזוק החמאס כחלק מהחלשת הרשות הפלסטינית קרס והוביל לאסון הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל.
גם הטענה כאילו ההתנתקות היא שגרמה לאסון היא לא יותר מבדיה פוליטית. לפי גישה זו, ישראל גם לא הייתה צריכה לסגת מלבנון, כי נוצר שם אויב גדול ומסוכן פי כמה מהחמאס. בהסתמך על כך אולי אף לא היינו צריכים לסגת מסיני או מסוריה. המחזיקים בגישה זאת אפילו לא מודעים למגבלת הכוח ולא קולטים שמגבלה זו הייתה מרכיב מרכזי בחולשת צה״ל ב-7 לאוקטובר. בסופו של יום, צה״ל לא יכול להיות מספיק חזק בכל מקום כל הזמן, ועל כן אין ביכולתו להוסיף אחריות על 2 מיליון פלסטינים בעזה.
איש מהציבור בישראל לא אוהב במיוחד את הרשות הפלסטינית המושחתת ואת אבו מאזן השקרן, שמסייע למשפחות טרור ובורח מאחריות בצפון השומרון. אולם אם הרשות לא הייתה קיימת, מצבנו היה הרבה יותר גרוע. היינו נדרשים להכפיל את כוחו של צה"ל כדי לפעול גם ברמאללה, בטולכרם, בבית לחם, ביריחו, בחברון ובעוד עשרות רבות של מקומות נוספים. אם היינו פרוסים שם, מצבנו ב-7 באוקטובר בעוטף היה נורא בהרבה משהיה.
לפתרון המדיני חשיבות מכרעת: גם לקבלת אשראי מהאמריקאים כדי לקבל את הזמן הנדרש להכריע את החמאס, גם כמפתח לסיום המלחמה וגם, החשוב מכל, כאמצעי להעביר את האחריות מישראל לגורם אחר. הפוליטיזציה של נתניהו פוגעת בהחלטות האסטרטגיות הנדרשות ומעמיד בסכנה את הישגי המלחמה ואת עתידה של המדינה. אחרי המלחמה הזאת, ישראל תידרש ליציבות מדינית-פנימית ארוכה, כדי לאפשר לתושבים לשקם את יישובי העוטף וחזק את צה"ל, את הכלכלה ואת החברה השסועה. כמו כן, תידרש לכך הנהגה חדשה, שאינה נגועה כלל במחדל 7 אוקטובר ובכל הסיבות שהובילו אליו.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים
