הטבח הנורא בעוטף עזה התרחש בדיוק 50 שנים ויום לאחר יום כיפור ההוא. אז הייתה זו מלחמה בהפתעה מוחלטת. מיליון וחצי חיילים, שתי זירות, אלפי טנקים וקני ארטילריה, מאות מטוסי קרב. הזדעזעו מוסדי ארץ, היו מי שחרדו, גם בצמרת, לעתיד הבית השלישי. אולם 20 יום מאוחר יותר עמד צה"ל, שותת דם וזועם על המחדל ומחירו, קרוב יותר לדמשק ולקהיר. אומץ הלב, הדבקות במטרה ונכונות ההקרבה של לוחמים ומפקדי השדה הצילו את מדינת ישראל. חרף זאת בבחירות, חודשיים (!!) לאחר המלחמה, קיבל המערך בראשות גולדה מאיר 51 מנדטים. מלחמת התשה השתוללה במובלעת ברמת הגולן, במקביל לתיווך אמריקני להפסקת אש. ועדת אגרנט הוקמה על ידי ממשלת גולדה בעוד התותחים ברמת הגולן יורים, ועבדה בכל הכוח חרף הירי הנמשך. תוצאותיה הטילו אחריות רק על אנשי הצבא, אך אז קמו העם ואנשי המילואים על רגליהם, ואיתם אנשי תקשורת ואישי ציבור בעלי חוט שדרה, ובעוד האש נמשכת הוליכו להתפטרות גולדה ודיין, ומינוי יצחק רבין לראש הממשלה. למה חשוב להעלות את כל זה? משום שההיסטוריה אומנם איננה חוזרת על עצמה, אבל כדברי מרק טויין "היא מתחרזת" ומהדהדת עם העבר.

ב-7 אוקטובר 2023, ספגה ישראל את המכה החמורה ביותר בתולדותיה. המכה פגעה בבטן הרכה של שורשי קוממיותנו. ישראל קמה מאפר השואה וחלום הדורות כדי להבטיח שיהיה מקום בו יהודים בביתם, יישבו בטוחים בפני אירועי זוועה כאלה. לריבונות יש מחיר, גם אזרחים הם לוחמים במדים בעת חירום ומגינים תוך חירוף נפשם בשדה הקרב, כך היה גם לפני 50 שנה. תושבי עוטף עזה חוו רקטות ופיגועים לאורך שנים, אבל האמינו שאירוע כזה איננו יכול לקרות. זה קרה, חמור ממה שמישהו העלה בדעתו. ב-7 אוקטובר מצאו את עצמם רבים חסרי אונים ומופקרים לגורלם. כיתות הכוננות, חיילים שהופתעו, שוטרים ולוחמי היחידות המיוחדות שהוזנקו לעוטף, לחמו בלחימה הירואית. אולם באותו יום, 7 באוקטובר, קרס אמון הציבור בראש הממשלה, בממשלה ובמידה רבה בצה"ל. קרס האמון שהמודיעין יידע להתריע, ושצה"ל יגיע תמיד ובזמן כדי לחלץ.

איתם קרסו גם תפיסות שגויות בנות עשור ויותר. אשליות נוחות לממשלה, אך חסרות בסיס במציאות. למשל: "מי שרוצה לסכל הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס", או "האמת היא: החמאס הוא נכס, הרשות הפלסטינית היא נטל" (נתניהו וסמוטריץ' בהתאמה). ואכן, הועברו לחמאס כמיליארד וחצי דולר בשנות שלטונו. לדברי תא״ל (מיל') יגאל כרמון, יועץ לטרור של ראשי ממשלה בעבר ואיש ימין מובהק, זהו הכסף שצייד ובנה את החמאס הצבאי. קרסה גם האשליה שאפשר יהיה "לנהל את הסכסוך" בלי שום אסטרטגיית פתרון, או לחילופין לעשות שלום עם הסעודים ויתר העולם הערבי בלי להתעסק בנושא הפלסטיני. מציקה גם המחשבה, מה היה כל כך דחוף בהפיכה המשטרית שהצדיק את הקריעה של העם, גם כאשר שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר וראש אמ"ן אהרון חליווה מתריעים לאורך חודשים בפני ראש הממשלה על סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה כתוצאה מהשלכות החקיקה הזאת?

מחויבות מוסרית לחטופים

היעד שהוצב למלחמה נכון - חיסול היכולות המבצעיות והשלטוניות של החמאס ברצועת עזה. לא ניתן לבצע זאת רק מהאוויר, יש כורח לבצע כניסה קרקעית רחבת-היקף או כזאת שחוזרת על עצמה בחלקים שונים של הרצועה לאורך שבועות ארוכים, ייתכן חודשים. המבצע יתבצע בצל ארבעה אילוצים כבדים: ראשית, החטופים, שנמצאים שם משום שהופקרו, ושיש למדינה כלפיהם מחויבות מוסרית עליונה ובצדק הוגדרו באיחור כיעד נוסף למערכה. שנית, סיכון ההתרחבות לחיזבאללה בלבנון, ואולי תאים רדומים ביו״ש ומיליציות שיעיות בתמיכת איראן הפרוסות בסוריה. שלישית, החוק הבין-לאומי. ישראל מחויבת אליו, בצדק. בלי הקפדה עליו נאבד את הלגיטימיות הבין-לאומית ותיסדק גם התמיכה האמריקנית. רביעית, גם אם וכאשר במחיר לא פשוט ולאחר חודשים ארוכים של לחימה, יושג היעד של חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס בעזה, נותרת בעינה השאלה: למי מעבירים את השליטה ואיך מבטיחים חופש פעולה לצה"ל כל עוד לא התבסס שלטון שמוכיח יכולת למנוע טרור? הרי אין בכוונתנו לשוב ל-20 שנות שליטה ברצועה. כל אחד מהאילוצים - כבד, ועלול לסכל את עצם היכולת להשלים את המשימה שהטיל הדרג המדיני. הם גם קשורים זה בזה כשנשקלים מהלכים צבאיים ו/או מדיניים קונקרטיים. רק קבינט מלחמה חזק, חף מכל פוליטיקה ושיקולי מראית, קר רוח, מתוחכם, שקול וענייני יכול להתמודד מחד, עם הנחישות והנוקשות הנדרשות כדי להשיג את היעדים, ומאידך עם הדקויות של המצב הצבאי-מדיני המורכב והאילוצים שנזכרו לעיל.

נתניהו יודע

מי יוביל את המערכה? על מי נכון לסמוך? והאם ניתן בכלל לחקור או להחליף את המוביל בעת מלחמה? שאלות לא קלות, כשהאמון בהנהגה קרס. על פי הסקרים מהימים האחרונים, 80% מאזרחי המדינה רואים בראש הממשלה את האחראי המרכזי למחדל וכ-70% היו מצפים שיתפטר, חלקם רק עם סיום המלחמה. על השאלה האחרונה ניתן לענות בחיוב, על פי דוגמת יום הכיפורים, ועדת חקירה ממלכתית מונתה תוך פחות מחודש מסיום הקרבות בדרום, אך בעוד האש נמשכת במלחמת ההתשה ברמת הגולן, וכן גם החלפת גולדה ברבין בלחץ הציבור הזועם על המחדל.

לגבי שתי השאלות הראשונות ניתן לגזור את הראוי מנתניהו עצמו, שאיש לא ניסח זאת טוב ממנו. אמר נתניהו:

"אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן. אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון הטיטניק, שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אונייה. 'חיי אומה׳' אינם מסלול הישרדות אישי של ראש ממשלה. נשאלת קודם כול השאלה, מה עשית שם? לא קבעת אסטרטגיה, לא התווית מדיניות, לא נתת קו מנחה, אז מה עשית שם? בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום. ללכת במעגלים. בשפת הלוחמים: להתברבר בשטח. והיום כבר ברור, איך הייתה יכולה להיות הכרעה אם אתה, שאחראי על המערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?"

וגם אמר נתניהו בעצמו:

"זה מה שקורה כשלראש הממשלה אין שיקול דעת ואין לו ראייה אסטרטגית. כשהכול רדוד, חסר עומק ותועלתני ומשתנה חדשות לבקרים לפי הצרכים הפוליטיים. איזה הסבר אתם מציעים לציבור, כשאתם נצמדים למשרדים שלכם? טובת המדינה לנגד עיניכם, אתם אומרים, כשבעצם אתם מתכוונים לטובתכם אתם. יציבות שלטונית, אתם אומרים, כשבעצם אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם. שמירה על הביטחון, אתם אומרים, כשבעצם אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם"

נתניהו, שוב, במילותיו שלו: 

"מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות כזאת. מנהיגות רשלנית, שמאפשרת חודשים ושנים של ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו. אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת. מנהיגות שאינה משנה את דרכה על פי צורכי ההישרדות שלה"

ממשיכים, בציטוט ישיר של נתניהו:

"שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות, מימין ומשמאל. הם כבר מאסו בתרגילים ובתכסיסים בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכול כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של רמייה, שאסור לנו לקבלה. שקר הוא אמת, רע הוא טוב. כישלון הוא הצלחה. זו המנהיגות שנציב בפני ילדינו? זו הדוגמה? הציניות הזאת? חוסר האחריות? אדוני ראש הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק ממשפט הציבור"

אלו עדי. לפנינו הכרעות גורליות. ישפוט כל אזרח ותשפוט כל אזרחית לעצמם, אני בוטח בשיפוטכם.

>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל