מתנגדי העסקה לשחרור החטופים טענו שהיא תיצור אפקט מתמשך שלמעשה יסיים את הלחימה במתכונתה הנוכחית. הם כנראה צודקים. בחמאס בונים על התארגנות מחדש וגם, אולי בעיקר - על התמונות. בימים הקרובים העולם ייחשף לממדי ההרס בעזה, מה שיגביר את הלחץ הבין-לאומי להפסקת אש כוללת או להגבלות נוספות על הפעלת הכוח של ישראל. כל זאת באופן שיקשה על ההתקדמות, יעניק לחמאס מרחב תמרון ויסכן אף יותר את חיי החיילים. בנוסף, לחמאס יש עוד הרבה חטופים, והם יעשו בהם שימוש מדוד, נבון ומרושע. עסקה א' אמורה להיות קדימון לעסקה ב', ימי הפוגה ירדפו ימי הפוגה והמומנטום ייעצר.
נראה שזה לא באג, זה פיצ'ר: למרות ההבטחות על המשך המלחמה, ההנהגה בישראל מובילה למעשה לסיום פרק א' שלה. הרי החטופים היו שם מאז 7 באוקטובר, והיו הצעות על השולחן, אבל הצבא רצה לדהור קדימה ולא היה מוכן לשמוע על הפסקת אש. המצב הזה השתנה. חבל ששוב אין בנמצא אומץ לומר לציבור דברים כהווייתם, כי יש בזה היגיון.
לראשונה, המשפט המאוס "חמאס ספג מכה קשה" עומד במבחן המציאות: חמאס הביא על עצמו ועל הפלסטינים איבוד טריטוריה, הרס חסר תקדים, אלפי הרוגים ומאות אלפי עקורים. הפלסטינים מכנים את מצבם בעקבות 7 באוקטובר "רצח עם" ו"שואה". צה"ל, לפחות בחלקו הראשון של התמרון הקרקעי, עבד בלי כפפות. אין בית במזרח התיכון שלא ראה באל-ג'זירה את המראות הקשים. הקשר בין החטא - ב-7 באוקטובר, ועונשו - חורבן עזה, מהדהד במרחב.
משזה הושג במידה רבה, זה הזמן להעריך מחדש את מטרות המלחמה.
השאלות ברמה הטקטית הן: האם יש תוחלת לפעילות סיזיפית, של חודשים, בדרום הרצועה, תוך ספיגת קורבנות רבים? תוך עסקאות, הפוגות ולחץ בין-לאומי? מה עושים עם האוכלוסייה העזתית שהזזנו מהצפון, מחזירים חזרה? החמאסניקים הרי ינדדו איתם, שוב. יש עשרות אלפי אנשי חמאס בעזה. לרדוף אותם באופן פרטני זה כמו לרוקן את הים בכפית. מעטים, ובראשם יחיא סינוואר, הם בבחינת גיים צ'יינג'ר. כדי להיפטר ממנו צריך לעשות הכול. אבל בשביל זה לא צריך בהכרח כוח מתמרן, וייתכן שדווקא מצב של חזרה מסוימת לשגרה יגדיל את הסיכוי לאתרו.
בלי מטרה אסטרטגית, צפה המחלוקת
מעבר לשאלות הטקטיות, ישראל לא מצליחה, גם עכשיו, לנסח מטרה אסטרטגית למלחמה בעזה. "מיטוט החמאס" זו לא אסטרטגיה, זו סיסמה או לכל היותר שלב ביניים. גם אם נצליח, ואנחנו רק במחצית הדרך, אין בצמרת הישראלית וגם לא בציבור הסכמה בנוגע ל"יום שאחרי". יתר על כן, כבר מתחילים להתעצב דיון ציבורי ומחלוקת (כי זה באמת מה שהיה חסר לנו, עוד מחלוקת) על שתי אופציות, שתיהן בעייתיות ביותר.
האחת, חזרה של הרשות הפלסטינית במתכונת "מחודשת" לרצועה ואיחוד הטריטוריה הפלסטינית, בדרך להקמת מדינה. הרשות הפלסטינית, נכון להיום, שולטת בגדה רק בזכות המעטפת הצבאית הישראלית. חיל האוויר כבר פועל, כידוע, גם בג'נין ולא רק בעזה. הרשות סובלת מחוסר אמון עמוק של בני עמה. אם יהיו בחירות, והתביעה הזאת עוד תעלה, היא עלולה להינגף בידי חמאס. אבל גם אם יימצא מי שייקח את המפתחות, גם אם יהונדס, אולי באמצעות AI, המנהיג הפלסטיני שיכול ומוכן לקבל אחריות, הדבר יהיה כרוך בהשקעה עצומה בחימוש המנגנונים ובהכשרתם, כלומר הקמת צבא פלסטיני נוסף. לכאורה, אלטרנטיבה לזרוע הצבאית של חמאס, אבל מי יודע מה יילד יום, ומי מוכן לקבל עליו, שוב, את הסיכון? חמאס גם יכול להתחכם ולמצוא "פרונט" לגיטימי שינהל את ענייני הרצועה בשמו. במקרה כזה אנחנו נגביל את חופש הפעולה שלנו אף יותר מערב הטבח.
גם האופציה השנייה, של חזרה לשליטה ישראלית מלאה בעזה והקמה מחדש של גוש קטיף, היא רעיון רע מאוד. זו לא תוצאה שארצות הברית והקהילה הבין-לאומית יקבלו, והיא שנויה במחלוקת מאוד בארץ. בנוסף, אין, פשוט אין לנו עוד תשומות צבאיות לשים על הגנה יום-יומית על התנחלויות בעזה. במילים אחרות, אנחנו בתוך מלחמה שאף אחד בהנהגה הישראלית לא מסוגל לומר בבירור לא רק איך נגיע בסופה למציאות אחרת, אלא מהי בכלל אותה מציאות אחרת שאנחנו שואפים אליה.
נכשלנו בהרתעה, נכשלנו ביוזמה התקפית כשהיה אפשר, נכשלנו במודיעין ונכשלנו באופן בלתי נתפס בהגנה על הגבול. אין צורך להעניש את עצמנו על הכישלונות שלנו באמצעות יצירת מציאות אפילו יותר בלתי אפשרית. לכן נכון יותר להסתפק במטרה ריאלית: הסרת האיום הצבאי הנוכחי מצד חמאס ושימור חופש פעולה ביטחוני מתמשך ובלתי מוגבל לצה"ל בעזה בעתיד הנראה לעין.
שוב בחרנו באופציה הקלה יותר
בלבנון, לעומת זאת, יש לישראל דווקא מטרה אסטרטגית: טיפול באיום הרקטי מצד חיזבאללה, שמונח כחרב על צווארנו זה שנים.
את המכה מדרום כבר חטפנו. מצפון - טרם. אם יש משהו שצריך ללמוד בשלב הזה זה שהאויב לא מחזיק טילים מדויקים ויחידות קומנדו כתחביב או לצורכי נוי. אתמול התאים להם לטפטף ירי, היום מתאים להם גשם קל ומחר יתאים להם מבול.
השבועות האחרונים פתחו חלון זמן שלא יחזור: התושבים פונו, המדינה במלחמה, המילואים מגויסים וחיזבאללה יוזם התקפות נגדנו עשר פעמים ביום.
העובדה שהוחלט ללכת על המהלך הצפוי - עזה - תוך שאנחנו מפגינים מורתעות יום-יומית מול חיזבאללה ומדחיקים כדרכנו את האיום המשמעותי יותר, היא המשך ההיגיון שהביא אותנו עד הלום. שלוש פעמים יצאה ישראל למבצעים נגד הג'יהאד האיסלאמי, תוך שהיא משאירה את חמאס ללא פגע. למה? כי זו הייתה האופציה הקלה יותר. חמאס המתין לנו מעבר לפינה בעודנו מכלים כוחות על אחיו הקטן. גם עכשיו אנחנו בוחרים שלא להתמודד עם האיום הגדול יותר, ולקוות שיתנדף בצורה כלשהי. היו בטוחים שבסוף התהליך עוד יספרו לנו שחיזבאללה היה מורתע לאורך כל הדרך. מסורת זו מסורת.
את המלחמה הזאת היה צריך להתחיל בצפון, כפי שהיה מי שהציע. עלינו לנצל את הרגע הטרגי לשיפור מצבנו האסטרטגי, אלא שזה לא האינטרס האמריקני. הם, מסיבות הגיוניות מבחינתם, לא רוצים בשום אופן שתידלק עוד מדורה, ולוחצים קשות על ישראל, על לבנון ועל כל מי שיש לו מילה בעניין כדי למנוע אותה.
אבל גם נוכח הסיוע הצבאי והמדיני העצום שממשל ביידן מושיט לנו אם אין ברירה אלא להכפיף את האינטרס הישראלי לזה האמריקני, צריך, לכל הפחות, להציב קווים אדומים חדשים. המסר למתווכים צריך להיות: חיזבאללה נדרש לעצור באופן מוחלט את הפעולות התוקפניות שלו בצפון, שכן רף התגובה הישראלי יעלה באופן ניכר מעתה ואילך.
לא ייתכן מצב שבו אחרי המחיר העצום ששילמנו, ושאנחנו עדיין משלמים, נצא מהמערכה הזאת במצב אסטרטגי רע יותר מזה שבו נכנסנו אליה: עם דד-אנד בעזה ואחריות לתושביה, כשחיזבאללה שומר על מלוא כוחו הצבאי בלבנון ומחזיק את אזרחי ישראל כבני ערובה תמידיים, וכשהמחלוקת הפנימית בישראל מתלקחת שוב, במלוא העוצמה.
בתקופה הקרובה נרגיש כולנו כמו התצפיתניות: רואים בעיניים x ואומרים לנו y. רואים דינמיקה של הפסקת אש ואומרים לנו "מיטוט החמאס". את האמירות הריקות והפער בין הרטוריקה למציאות אף אחד כבר לא מסוגל לסבול. ימי ההפוגה הם זמן טוב להישיר מבט למציאות ולעדכן את מטרות המלחמה.
>>> שמרית מאיר היא פרשנית לענייני ערבים