לא חלפו 48 שעות מאז אושר חוק ביטול עילת הסבירות ועד שיצא המרצע מהשק - מה באמת עומד מאחורי החוק שראש הממשלה נתניהו העביר בלי למצמץ? הרי כל אחד שואל את עצמו מה פתאום בנימין נתניהו פועל נגד המורשת שלו ונגד תפיסת עולמו, זאת שהפכה אותו למר כלכלה, למר ביטחון ולמר "ליגה אחרת".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מילא היחסים עם הבית הלבן, עם זה הוא כבר הסתדר בקדנציה של ברק אובמה - אבל שנתניהו - הזהיר בענייני ביטחון - לא יסכים להיפגש עם הרמטכ"ל וישחק בביטחון ישראל? ולמרוח את הגופים הפיננסים המובילים בעולם? ברור שנתניהו של פעם היה מבין היטב את ההשלכות. אז לכל הרוחות מה קרה לו? מה גורם לו לדהור אל התהום בעיניים פקוחות ובשכנוע פנימי עמוק שהוא צודק וכולם מסביב טועים ואשמים, ועוד לשחק עם הבריאות של עצמו בניגוד לעצת הרופאים שציוו עליו מנוחה ולא שעות מתוחות בכנסת?
"זה המשפט, טמבל" - כפרפרזה על אותה תובנה של יועצו של ביל קלינטון שהובילה אותו אז לניצחון וכל הדרך לבית הלבן. "זו הכלכלה, טמבל" אמר לו אז - והנמשל ידוע. נתניהו חייב למצוא דרך למלט את עצמו מהדין, וליתר דיוק מהסיטואציה שבה יצטרך לעמוד על דוכן העדים כנאשם מספר אחת. מי כמוהו מבין את ההשלכות הקשות של אירוע כזה על המשפט ואולי גם על חירותו האישית. חקירה נגדית שלו כנאשם תחמיר מאוד את מצבו בתיק ותקשה מן הסתם גם על הרכב השופטים המכיל בירושלים להוציא אותו בלי פגע.
מכאן נגזרת הפעולה לאחור, כשיש בפניו שני נתיבים - שתי אפשרויות:
א. עסקת טיעון - בעת הזו, בינתיים יש לומר, קשה לראות איך עסקה נגמרת בלי קלון ובלי הרחקה מהחיים הציבוריים.
ב. האפשרות שאנו רואים לנגד עינינו - פגיעה במעמדה של היועצת המשפטית, והעברת הסמכויות שלה לידי תובע כללי "מטעם" שיוכל לבחון מחדש את התיק, ואולי אף למשוך את האישום כליל בהתחשב בהתבטאות של השופטים על חולשת הראיות בסעיף השוחד.
ואם אתם שומעים בראשכם את נתניהו שאומר "מה, מה פתאום" באותו ריאיון מכונן לקרן מרציאנו - אז בטח לא תתפלאו לשמוע שמהליכוד נמסר כי הם לא עומדים מאחורי הצעת החוק של חבר הכנסת אלי דלל, שצצה לה ככה פתאום בתזמון קוסמי - לפצל את תפקיד היועמ"ש ולהעביר את חקירות ראש הממשלה (כך במפורש) לידי פרקליט מדינה. אז נכון, הליכוד התנער ודלל משך את ההצעה, אבל חה"כ עמית הלוי דווקא אמר שהנושא יעלה לדיון אחרי הפגרה. כך או כך, נראה שכבר אין בחוק הפיצול צורך לפחות בעת הזו - כל עוד חוק הסבירות לא נפסל, המסלול הזה עוד פתוח.
ואם עד עכשיו יש עוד ספק אז הינה עוד סימן מעיד - סדר החקיקה. ובמילים אחרות אם לכולם ברור שהדבר הכי חשוב ליריב לוין, בבחינת ייהרג ובל יעבור, הוא שליטה במינוי השופטים לבית המשפט העליון - מדוע חוק הסבירות קיבל קדימות? הרי היה ברור שתהיה מחאה ויהיו מחירים וריקושטים לחקיקה, אז למה לא להתחיל במשמעותי ביותר, כדי לוודא שהוא עובר ולא על הסעיף שנתניהו עצמו הגדיר כתיקון "קטן ושולי"?
והינה עוד תהייה: למה נתניהו הזדרז לעדכן את ביידן שהוא יחזור להקשיב לו אחרי שיתקן גם את הרכב הוועדה למינוי שופטים - בהסכמה, אם תושג - וקצב את זמן ההידברות עם הקואליציה רק עד נובמבר? לא מופרך לחשוב שהייתה כאן הבנה בין לוין לנתניהו, "נתחיל עם מה שחשוב לי ואדאג גם לך בהמשך". ועוד סימן אחד: נתניהו מעולם לא הוטרד באמת מהליך מינוי השופטים ולא דיבר על כך. להיפך, הרי הוא זה שידע להרגיע את השופטים ואמר להם בקולו בפגישה סגורה בבית המשפט העליון - "לא אתן שיפגעו בכם או במוסד הזה" - כך לפי עדותו של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר במהדורה המרכזית השבוע.
כאמור, נתניהו רוצה וצריך לשמור על שתי האופציות פתוחות: או שיצליח להיחלץ מהעדות על ידי כך שיעצור את המשפט במגרש הפוליטי דרך עילת הסבירות - או שיגיע לעסקת טיעון. כל השאר זה מסך עשן.
ולסיום עוד חומר למחשבה - כל עוד הייתה מונחת על השולחן הצעת הפשרה בנוסח של הפרופסורים אלבשן ושטרן ועורך הדין נזרי, נתניהו שיתף פעולה. אבל ברגע שהתברר שהצד השני - אם זה האופוזיציה והמשפטנים שמייצגים חלקים מהמחאה - הניחו גירסה משופרת שכללה מילים מפורשות שהחריגו "סמכויות פרטניות" מהחוק, כלומר סגרו את הפירצה של העברת הסמכויות הפליליות של היועצת המשפטית, הסיכוי לפשרה הסתיים. נתניהו ואנשיו הציבו תנאי, שידעו שלא יעבור, בעניין הקפאה קצרה של המשך החקיקה.
ובשורה התחתונה - זה לא נתניהו שנגרר אחרי לוין, זה לא נתניהו שאיבד קשר עם המציאות ולא מבין את ההשלכות של החקיקה החד-צדדית, זה גם לא נתניהו שנזעק לתקן את האיזון בין הרשויות אפילו במחיר של פגיעה בביטחון ובסיכוי לנורמליציה עם סעודיה. האמת המרה היא קשה וכואבת: זה פשוט ראש ממשלה תחת משפט שלא מוכן לקבל את הדין.
עצוב כל כך לגלות שבסוף האיש המוכשר הזה, נאחז בקרנות המזבח ומוכן לקרוע את המדינה כדי להיחלץ ממאסר. אז הוא יספר לעצמו סיפורים, יאמין בספינים, יאשים את המחאה, ינצל את השבר של אנשי המילואים כמנוף של סרבנות כדי להפחיד את הימין המתנדנד, ובעיקר ילך נגד כל מה שהוא הטיף לו במצגת מושקעת במשך שנים. מעגלי העוצמה שהזניקו את ישראל בעשור שהיה בשלטון, הכלכלה, הביטחון והמעמד הבין-לאומי נשחקים עכשיו בזה אחר זה בידי אותו אדם שאיבד את היכולת להפריד בין גורלו ובין המדינה שבשמה הוא פעל כך כך הרבה שנים.
ובהזדמנות הזו גם מילה על הנשיא יצחק הרצוג - או שהוא לגמרי תמים, או שהוא לא יכול אחרת, אם בגלל הדרך שבה הגיע לבית הנשיא או בגלל שזה האופי שלו, לרצות בפשרה וגם לרצות לא לשרוף את הגשרים עם נתניהו כדי להיות רלוונטי ומשמעותי. או שאולי מדובר בתוכניות שלו לחזור למגרש הפוליטי בהמשך - כל אחד יבחר, אבל המסקנה היא אחת. הרצוג, יותר מכולם, צריך להבין מה עומד כאן על הפרק ולהתנהג בהתאם - ובאומץ, אחרת גם הוא יהיה זה שייזכר כמי שמרוב כוונות טובות קירב את ישראל בהידברות עקרה אל מעבר למרחב הדמוקרטיה.
