בכול אסון טבע, רעידת אדמה כמו זו שהייתי בנפאל, טייפון כמו זה שסיקרתי בפיליפינים או הוריקן אמריקני זועף, יש רגע אחד, תמונה אחת, שמזקקים את הטרגדיה האנושית. במרוקו זו הקבלה. הם ישבו שם במאות, נשים, ילדים וצעירים. מקיצים משנת לילה שאותה העבירו על מזרונים ושמיכות שנפרסו על המדרכות. איש לא סייע להם, מופקרים לגורלם. המדינה לא הושיטה להם עזרה בציוד, באוכל או בכל דבר אחר. והם שם, על הרצפה, מקבלים את גזרת הגורל, חלקם אפילו מחייכים. במדינות הללו אתה מצפה כל כך מעט מהמדינה, שזה מדהים אותי מחדש בכל פעם.
הטרגדיה היא שעד לפני כמה שעות הם היו בעלי בתים. מרביתם עניים, מתגוררים במלאח, בבתי היהודים על לא מכבר. שכבה במעמד סוציו-אקונומי נמוך. "אל תלכו כאן בלילה", צייד יצחק, גבאי בית הכנסת, את גילי סומך הצלם ואותי בעצה חשובה. כשנכנסים לתוך העיר העתיקה מבינים את גודל השבר והטרגדיה. כמעט כל הבתים ניזוקו, סדקים גדולים מהלכים כמו נחשים על הקירות. כאן כבר איש לא יוכל לגור. ביום אחד אתה בעל בית ולמחרת - חסר בית. שינוי סטטוס מדכא מאוד, אבל לפחות הם בחיים.
אחר הצעירים, מחמד, התנדב להראות לי באילו בתים נהרגו אנשים. נראה שלא היה להם סיכוי. אלו בתי חימר וטיט שקרסו באחת על יושביהם.
אבל זה לא עוד מקום. זה שלנו. תחושת אחדות הגורל מכה בך כשאתה מבין שיהדות מרקש, למעלה משלושים אלף יהודים, התגוררו כאן במשך מאות שנים. שבית הכנסת שסביבתו נהרסה נבנה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492. "פה היה החמאם היהודי, ופה בית העלמין על 20 אלף הקברים שבו. ופה היו בתי כנסת רבים", סיפר. יצחק התנדב לקחת אותנו לסיור בין ההריסות ברחובות שעוד נושאים שמות יהודים. ברחוב חמו הוא נעצר וחייך. בבקשה, אמר. זה במיוחד בשבילך. התרגשתי ולפתע הרגשתי קרבה גדולה עוד יותר למקום הזה שמתגעגע ליהודיו.
מחר נשוב לארץ. גם האנשים כאן ישתקמו, זו דרכו של עולם. אבל דבר אחד אני לוקח איתי: לעולם ארצה לחיות במדינה שאני מצפה ממוסדותיה לשמור עליי. נותן הרבה, אבל גם מצפה לקבל ממנה בשעת צרה. מרוקו מוכיחה שוב שלהישאר לבד זה דבר קשה במיוחד.