שני מראות לא עוזבים אותי מהשבוע האחרון: הסלפי המחוייך בכנסת, והציוץ הראשון שצד את עיני במוצאי שבת חזון על בר הסלטים של בן גביר. שבת, בה קראנו בבית הכנסת בספר ישעיהו ״שריך סוררים״. כנראה היה צריך לכתוב שריך מטרילים. ועכשיו, אתמול, חוק לימוד התורה שבעיתוי עגום מטריל במילותיו אפילו מבלי לדון בתכניו הבעייתיים (ואותי אף ח״כ חרדי לא ילמד על לימוד תורה). כל אלו אינם דרכה של תורה!
- הגענו לרגע שגילינו בו שלא רק המלך הוא עירום - גם אנחנו | עופר חדד
- מול חקיקה חסרת תקדים, נדרש מהלך חסר תקדים של בג"ץ | פרופ' סוזי נבות
- תוכנית עשר הנקודות לעצירת החקיקה ויציאה מהמשבר | ראש השב"כ לשעבר בטור מיוחד
מותר להאמין שדרושה רפורמה משפטית. אבל כשחצי העם אבל, מוטרד, מושפל, ומדוכא - וזה לא רלוונטי בכלל אם מישהו חושב שזה כתוצאה מתבהלה מדומיינת או לא - מתגודדים ומצלמים סלפי? כשראיתי שהמצטלמים חובשי כיפה וכיסוי ראש, תהיתי: זאת דרכה של תורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"? בשבוע שחל בו תשעה באב, רומסים אנשים בחיוך? ואיפה ביקורת הרבנים?
המשנה במסכת תענית אומרת:
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל; בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה בית תור, ונחרשה העיר
בשבועות האחרונים, נשתברו לוחות הברית בשנית. הברית שבינינו. בטל התמיד - ההסכמים החברתיים הדקים שהחזיקו את המדינה 75 שנה. הובקעה העיר שחוברה לה יחדיו. שורפים את התורה כשהחליטו שקיומה תלוי בעילת הסבירות או בחוק יסוד, והעמידו סלפי בהיכל.
לקראת תשעה באב אינני רוצה להעלות על הדעת מה לפנינו.
אני מאמין בכל לבי שאנחנו מלבנים דברים שהיו צריכים להתלבן הרבה קודם, אבל לא טופלו נוכח חוסר אומץ מנהיגותי, ובשל אימוץ אסטרטגיה מפסידנית של שמירה עיוורת על הסטטוס-קוו. אני מאמין בכל לבי שהחברה האזרחית בישראל חזקה וטובה, ושלאט לאט נשקם פה את האמון והברית מחדש. אני לא הולך לשום מקום אחר, אני מתכוון לעבוד בזה.
ובזה אני פונה לאחיי ואחיותי מתנגדי הרפורמה. אני קורא ורואה שנאה מבעבעת כלפי דתיים וחרדים. זה מסתובב בטוויטר, בפייסבוק ובקבוצות הוואטסאפ. אני מבין את הכעס. אני יותר ממבין את משרתי הצבא שמסתכלים על אלו שלא שירתו ומשנים את כללי המשחק מעל ראשם בלי שהקריבו מאומה. הח״כים החרדים האשכנזים הגדילו בעזות מצח ובזחיחות הדעת להעלות הצעת חוק כזאת. ובכל זאת, אל תיכנעו לשנאה
הייתי רוצה, אבל אני לא מבקש שתחבקו, זה אוטופי מדי כרגע. תנשמו עמוק. תשבו ותשכנעו. הדמוקרטיה לא מתה בעילת הסבירות. לקח הרבה זמן לבנות פה מדינה ובית בטוח לעם ישראל. העמידה האזרחית המרשימה למען הדמוקרטיה עשתה ועושה הבדל. עכשיו גם צריך לחשוב על הצד היהודי של המשוואה. זה קריטי וזה חשוב. זה האתגר. תנו יותר אמון בעם שלנו, לא רק בהשתקפות הנוראית שלו בטוויטר ולצערי הרב גם במשכן הכנסת. אנשים היום עושים בלי סוף השוואות בתקופה האחרונה בין המחאות היום לאלו שחווינו בתקופת ההתנתקות. דווקא את הדבר הכי חשוב כמעט ולא מזכירים - ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״. לא בכנסת, בקפלן, לא בכותל, לא בעיר ולא בספר. יש עוד דרך. נגיע למנוחה ולנחלה בכבוד ובאהבה ונבנה את הקומה הבאה של חזון המדינה.
בתחילת המשבר, אחרי ההנחתה של תוכנית יריב לוין על עם ישראל, התקיים מפגש של ראש הממשלה מול קהל של אנשי עסקים. יצא לי להיות אחד מהנוכחים. ראש הממשלה נתניהו שאל אם מישהו רוצה להגיד משהו. הרמתי יד וביקשתי לדבר. אמרתי אז שלפני הפילוג בין ישראל ליהודה לרחבעם היתה אפשרות להתפשר ולהקל אבל החליט דווקא לייסר יותר. התחלתי את הפסוק ״אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים״ ואז ראש הממשלה עצר אותי וידע לסיים לבד את הפסוק ״וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".
גם ברגע האחרון היו צריכים להגיע לפשרה על עילת הסבירות, למען העם. במדינת ישראל, אסור לצד אחד לנצח. צריך להגיע להסכמות. חובה לחשוב על האחר. מרקם המדינה עדין ועלינו לשמור על האיזונים הייחודיים לנו שמאפשרים את קיומינו, ובעיתות שלום, יוצרים את יתרון ההון האנושי שלנו.
>>> מייקל אייזנברג הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון-סיכון ״אלף״, משקיע הון-סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית והאמריקנית