הסערה שהתרחשה בימים האחרונים בעקבות הדיווח לגבי הכוונה להתיר העברת ציוד צבאי לרשות הפלסטינית ממחישה שוב שתי עובדות מרות: ראשית, בממשלת ישראל פועלות כיום שתי אג'נדות מתחרות בנושא הפלסטיני, המתנגשות ביניהן כל העת. שנית - ישראל נעדרת אסטרטגיה בהירה וארוכת-טווח בסוגיה בעלת חשיבות קיומית, שהישראלים מקפידים לברוח מהדיון בה.
- סגר כללי יוטל על יו"ש בחג, המעברים בעזה יסגרו
- ישראל היא המדינה החזקה באזור - אבל יש לה נטייה מסוכנת | פרשנות
המהומה האחרונה כללה, מצד אחד, התקפה חריפה מצד השר בן-גביר, שהגדיר את הרשות כמי שבמסגרתה פועלים "מחבלים ארורים". מהצד האחר יצאה הבהרה מהירה של ראש הממשלה ולפיה מדובר בהחלטת הממשלה הקודמת שתיבדק שוב. זוהי תמצית הסתירה המאפיינת את הממשלה כיום: נתניהו הבהיר אומנם לפני כמה חודשים כי ישראל מעוניינת בקיום ובחיזוק הרשות - בעיקר באמצעים כלכליים - ואולם בה בעת שרים בממשלתו, ובעיקר בן-גביר וסמוטריץ', מגדירים את הממשל הפלסטיני אויב מר ומשגרים רמיזות לגבי האפשרות "להעלימו".
הדבר גם עומד בניגוד ליעדים שהוצבו במהלך ולאחר מבצע "בית וגן" בג'נין ביולי האחרון, ובראשם דחיקת הרשות הפלסטינית לבסס מחדש את שלטונה בצפון השומרון. היעד הזה, וחיזוק הרשות בכלל, לא ניתנים למימוש רק דרך מהלכים כלכליים שמקודמים כל העת (בעיקר העברות כספים, למורת רוחו של שר האוצר), אלא גם באמצעות כלים ביטחוניים, שלהם זקוקה הרשות כדי להתמודד עם גורמי הטרור באיו"ש, ובראשם חמאס, ולהשליט מחדש את מרותה בצפון השומרון.
נתניהו, כך נראה, הגיע למסקנה הנכונה ולפיה הרשות הפלסטינית רחוקה מלהיות שותף אידיאלי, אולם מהווה הרע במיעוטו שיש לקיימו ולחזקו. זאת, בהתחשב ביתר החלופות, ובראשן היווצרות "כיסי אנרכיה" באיו"ש, השתלטות חמאס על חלקים באזור, והחמור מכול - חזרת ישראל לשלוט בגדה. כל אלה סותרים את תפישת הציונות הדתית הפועלת במודע ובמרץ, מאז ראשית כהונת הממשלה הנוכחית, לשינוי המציאות באיו"ש באמצעות עיבוי ההתיישבות והאחיזה התשתיתית מחד גיסא, והחלשת הרשות מאידך גיסא. כל זאת, ללא ייחוס חשיבות רבה לעמדת הקהילה הבין-לאומית ולהשפעת המדיניות הננקטת באיו"ש על הקשר עם ארצות הברית, דברים רבי ערך בתפיסתו של נתניהו.
הגישה המבולבלת תורמת להחלשת הרשות הפלסטינית
פרשת אספקת האמל"ח לרשות הפלסטינית תורמת למתח הגובר במערכת הפלסטינית לקראת חגי תשרי. לאחר שפורק "המוקש" של הגבלת תנאי האסירים הביטחוניים שניסה לקדם בן-גביר - דבר ששוב המחיש את כפל האג'נדות בממשלה, אך גם את נטיית נתניהו לאמץ לרוב את המלצות הדרג הביטחוני - נדרשת ישראל להתמודד עם שני אתגרים חריפים שמציב בפניה חמאס: הגברת מאמצי הטרור וההסתה על רקע עליית היהודים לתפילות בהר הבית, לצד הגברת החיכוכים בגבול עזה.
בכך, שוב מומחש היעדר האסטרטגיה של ישראל הממוקדת בשימור רגיעה במערכת הפלסטינית, ומנגד את הבנת חמאס את עומק המשבר הפנימי שבה נתונה ישראל, שלשיטת הארגון מאפשר להתריס מבלי להסתכן בהסלמה רחבה. יחיא סינוואר, כך נראה, מעריך שביכולתו לקדם טרור והסתה באיו"ש, בירושלים ומול החברה הערבית בישראל, וליצור חיכוכים בגבול עזה, אך עדיין ליהנות מיציאת כ-18,000 פועלים עזתים לעבודה בישראל, מהזרמת כסף קטארי, ומיצוא ויבוא רחבי היקף, שכפי שנחשף באחרונה מנוצלים בין היתר להברחת חומרי גלם לייצור אמל"ח. אם הייתה ישראל מצוידת באסטרטגיה סדורה, היא הייתה מפסיקה להיאבק בנפרד עם זרועות חמאס ומתייחסת לארגון כמערכת מורכבת, בין היתר באמצעות הגבלת המחוות התקדימיות מול עזה.
בעוד ישראל מפגינה גישה מכילה כלפי חמאס ולמעשה מאפשרת את התחזקותו בעזה, היא נוקטת גישה מבולבלת כלפי הרשות הפלסטינית התורמת להיחלשותה. במצב הזה תתייצב ישראל, ולא בעוד זמן רב, בפני "דעיכת" הרשות באיו"ש, ומנגד התחזקות החמאס באותו אזור. הארגון, ראוי להדגיש, רואה באיו"ש יעד אסטרטגי ולוטש עיניו להשתלטות על הגדה ביום שאחרי אבו מאזן, בין אם באמצעים מדיניים, ובין אם בכוח. הדבר יעצים כמובן את האיומים על ישראל מכיוון המערכת הפלסטינית, ומחייב כבר עתה דיון אסטרטגי עמוק.
גיבוש מדיניות סדורה כלפי הרשות והחמאס צריך להיות "קדימון" לשיח נוקב יותר שכדאי היה שיתפתח על רקע יום השנה ה-30 לחתימת הסכם אוסלו שצוין ב-13 בספטמבר. במסגרת הזאת נדרש דיון מפוכח לגבי עתיד היחסים בין שתי הקהילות, ובמוקדו הצורך להבין כי המשך המדיניות הקיימת, תוך כדי שינוי מתמשך של המציאות באיו"ש, משמעו התקרבות מתמדת להוויה של מדינה אחת המגלמת סיכון עמוק ליכולתה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, בכיר לשעבר באמ"ן, שימש כיועץ מתאם פעולות הממשלה בשטחים