בשעה שמדינת ישראל הופכת ליצואנית נשק מובילה, מספקת נשק למדינות שונות ומשונות במזרח הרחוק והקרוב, באפריקה ובאמריקה הלטינית, כדאי לה לייבא בתמורה את סיפורי ההצלחה במיגור הפשיעה. בוגוטה, למשל, עיר ששמה יצא למרחוק כבירת הפשע העולמית, עברה בשני העשורים האחרונים מהפך. הוא התבסס על חיסולם של קרטלי הסמים ועל הנהגתם פורצת הדרך של ראשי עיר יצירתיים ומחויבים לקהילותיהם, שעודדו את התושבים לקחת חלק בפעילויות קהילתיות, גיבשו אחריות ומעורבות חברתית, סובלנות ואדיבות במרחב הציבורי והקצו משאבים בצורה שוויונית והוגנת. כיום בוגוטה, כמו גם ערי פשע אחרות, שהיו נפוצות בקולומביה, מציגות שיעורי פשיעה נמוכים בהרבה.
כדי להילחם בפשיעה דרושה מנהיגות, המסוגלת להוביל שינוי בסדר גודל לאומי. מנהיגות עם בחזון, דרך, סמכויות ויכולות. מדובר בתהליך ארוך, שכולל מהלכים יצירתיים וקיצוניים, כמו מינוי ועדות קרואות ביישובים נעדרי תפקוד, הסדרת המרחב הציבורי, הפניית משאבים פרטיים וציבוריים אל מול התנגדות אלימה, הובלת יוזמות חקיקה ואכיפה נחושות נגד גורמי פשיעה והחזרה איטית של המרחב הציבורי לקהילה. אלא, שמנהיגות כזאת נעדרת מהנוף הפוליטי שלנו, ודאי שאינה יכולה להפציע תחת שלטונה הגזעני של ממשלת השחיתות והביזה.
כל בר דעת מבין, למשל, כי השימוש במזומן הינו נשמת אפה של הפשיעה המאורגנת, אמצעי ליהנות מפירות העבירה ולשמן את גלגלי ארגוני הפשע. מי שמבקש להילחם בפשיעה יצייד את הרשויות בחקיקה המסדירה את פעילותם של נותני שירותי מטבע שונים, יצמצם את הסחר במזומן למינימום הכרחי ויטיל סנקציות קשות על המפרים. אלא שבעיירה בה אנו חיים, צעדים כאלו יפגעו גם בציבורים אחרים, המיוצגים היטב בממשלת השחיתות והביזה, ולכן ימשיך הכסף המזומן לטפטף את שומניו על גלגלי הפשיעה.
כך גם לגבי הענקת סמכויות חדירה והאזנה באמצעות רוגלות ואמצעים טכנולוגיים נוספים למשטרה. ברור לכול כי פעילותם החתרנית של ארגוני הפשיעה ניתנת לחשיפה באמצעות כלים טכנולוגיים, שאינם נתונים היום למשטרה. חלקם ניטלו בעקבות חשיפת השימוש ברוגלות וחלקם מעולם לא היו ברשותה. אבל בעיירה שלנו, המחוקקים חוששים, שהכלים ישמשו גם לחשיפת פעילותם העבריינית. לכן פועל ראש הממשלה להביא את השב״כ לסייע למשטרת ישראל בחקירות רצח בחברה הערבית בלבד, ולא, חלילה, בשיפור כולל של יכולות האכיפה המשטרתית נגד הפשיעה, בכללותה.
אבל עיקר העיקרים בלחימה אפקטיבית בפשיעה הם אדני אכיפה שוויוניים, בלעדיהם אין: אם זכות התנועה של השר לענייני טיק טוק חשובה מתנועת תושבים אחרים. אם, להבדיל, זכותו של ראש הממשלה לקבל מתנות מגבירים טובה יותר מזכותם של ראשי פשע ליהנות מתשלום דמי חסות, אם גמ״חים בבני ברק שווים יותר ממשרדי חלפני כספים במשולש - לא תיתכן אכיפה אפקטיבית. אכיפה בררנית היא פשע - מצייצים לאחרונה שופרות חצר - אכן פשע כפול, גם נגד הציבור וגם נגד המשטרה, פשע כפול, שהוא פרי באושים של ממשלה מושחתת וגזענית. במקום לגרור את השב״כ לזירות לא לו, להקים משמר לאומי מונפץ על חשבון תחנות המשטרה המתרוקנות, ולגבב שלל גיבויים ריקים מתוכן ומדרך על מעשים לא ראויים. כדאי לה לממשלה ולשר לחזור לראשית הצירים, לערך השוויון.
כדי להילחם בפשיעה ולהצליח דרושה לנו מנהיגות ישרה וישירה, שמסריה ברורים וכוונותיה טהורות. שאינה מתפתלת סביב מונח פשוט כמו ״תנועה״ או ״זכות״, ושאינה עוסקת במוות אלא בחיים עצמם. בספר ההמשך שכתב לואיס קרול לספרו ״אליס בארץ הפלאות״ ונקרא ״מבעד למראה״, עוקבת אליס אחר ביצה, שהופכת ליצור חביב לכאורה, תזזיתי, המכונה המפטי-דמפטי (״שמנתי״, בתרגומו של אהרון אמיר). יתרונו של המפטי-דמפטי טמון ביכולתו להעניק משמעויות אחרות למילים מוכרות:
"כשאני משתמש במילה, אמר המפטי-דמפטי בנימה של בוז ניכר, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר. השאלה היא, אמרה אליס, אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים. השאלה היא, אמר המפטי-דמפטי, מי כאן האדון, זה הכול״.
אם הממשלה והשר מבקשים באמת להילחם בפשיעה ולא לנסות לתת למשימה הזאת, מובנים אחרים ומשמעויות מפותלות, כדאי להפנים את חשיבותו של ערך השוויון. אחרת, יוכלו לחזור אחורה בזמן מעבר ליצירתו של לואיס קרול, מעבר למשחקי המילים ולמשמעויות הנסתרות, אל שיר הערש על המפטי דמפטי:
"המפטי-דמפטי ישב על החומה, המפטי-דמפטי נפל במהומה, כל חיל המלך וכל פרשיו, ניסו להחזיר אותו לשם - אך לשווא".