משהו לא טוב קורה לתהליך החקיקה של הרפורמה המשפטית. לאורך החודשים האחרונים מתגלה הפער שבין מה שנאמר עליה על ידי מקדמיה לבין מה שנעשה בפועל. אומרים כי הרפורמה נועדה למתן את התערבות השופטים בפוליטיקה, אך בפועל היא פוגעת בעצמאות הרשות השופטת ונותנת דריסת רגל לפוליטיקאים בענייני השפיטה. עוד אומרים כי תכניה של החקיקה רוככו, אך בפועל רק הקצב הואט בעוד תכניה נשארו קיצוניים כפי שהיו.

ישנן סיבות טובות לתקן את היחסים בין הרשויות ולהגביל את מעורבותו של בג"ץ בעניינים פוליטיים. כמובן שעדיף מבחינה חוקתית שתיקון כזה יושג בהסכמה רחבה. אבל גם ללא הסכמה יכולה הייתה הממשלה ליזום שינוי שהיה מטיב עם הציבור. אך ככל שהתקדם תהליך החקיקה התגלה דבר תמוה – הממשלה הייתה מוכנה לוותר דווקא על אותם הסעיפים ברפורמה שנועדו לתת מענה לביקורת על בג"ץ, אך התעקשה בכל כוחה לשמור על אותם הסעיפים שיש בהם כדי להביא להרס כולל של מערכת המשפט ושלטון החוק.

למשל, ישנו מקום לביקורת על המצב שבו לשופטי בית המשפט העליון יש השפעה מכרעת על מינויי שופטים. במהלך הדיון הציבורי של החודשים האחרונים הציעו מומחים רבים, הן משמאל הן מימין, הן פרו-אקטיביסטים הן אנטי-אקטיביסטים, מודלים שונים של הרכבת הוועדה למינוי שופטים כך שהוועדה תהיה יותר מגוונת ומייצגת בין אם הולכים על הגישה של ועדה מקצועית או הגישה של ועדה ציבורית. אף אחד מהרעיונות האלה לא אומץ על ידי המחוקקים. בעקשנות מעוררת פלאים דבקה הקואליציה בעקרון של שליטת הפוליטיקאים מהקואליציה על הוועדה, או לפחות כמעט-שליטה שבמהרה הייתה הופכת לשליטה בפועל. הרכב כזה של הוועדה היה בוודאות מציף את הרשות השופטת כולה, לרבות בדרגת שופטי שלום, במועמדים לא-מקצועיים או בעלי השקפות קיצוניות עד מאוד.

שופטי בג"ץ לקראת הדיון על מינוי דרעי לשר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
רפורמה דרושה, הימין שכח למה (בג"ץ, ארכיון) | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

את אותה הדינמיקה אנחנו רואים בימים אלה בכל הקשור בביטול עילת הסבירות. שוב, ישנן סיבות טובות להגביל את האפשרות של בג"ץ להתערב בהחלטות פוליטיות, והקואליציה לא הייתה מתקשה להעביר חקיקה כזאת. אולם במקום זאת היא מתעקשת לעשות משהו אחר והוא לפטור גם את החלטות השרים מעילת הסבירות, דבר שבפועל יאפשר ביטול של ביקורת שיפוטית יעילה על החלטות מנהליות. החברה הישראלית בכללותה תיפגע מהשינוי הזה, אך הניזוקים הראשונים יהיו תושבי הפריפריה, כך שהחקיקה המוצעת פוגעת דווקא בציבור תומכי הקואליציה.

אפשר להוסיף לכאן גם את המקרה של החוק הנוגע ללשכת עורכי הדין. פירוק הלשכה מקודם בעזרת טיעונים טובים מאוד המבקרים את קיומה בתור גילדה סטטוטורית. אך במקום לשחרר את הציבור מהגילדה, החקיקה למעשה מקימה גוף "וולונטרי" שכפוף לפוליטיקאי מהקואליציה, דהיינו שר המשפטים.

העובדות לעיל מטילות צל כבד על כוונות מקדמי הרפורמה. הרי לו האינטרס הציבורי היה נר לרגליהם, הם יכלו ללא קושי ליזום חקיקה שהייתה זוכה לאהדה בקרב רוב הציבור, וזאת מבלי להתפשר בכלל על השקפת הימין בדבר הצורך בהגבלת הפוליטיזציה של בג"ץ. אך לא כך היא פועלת. ואם בהתחלה עוד ניתן היה להסביר זאת ברשלנות או בחוסר תשומת הלב, קשה להאמין בכך היום. ההתעקשות לאורך התקופה כולה להשאיר בחקיקה את הסעיפים המזיקים ביותר, תוך לקיחת סיכונים פוליטיים ונכונות לשלם מחיר ציבורי על כך, מראה כי היוזמה בכללותה נולדה ומקודמת דווקא למען הסעיפים הבעייתיים האלה, והביקורת המוצדקת לעתים על הפוליטיזציה של בג"ץ היא רק מסך עשן שנועד לגייס תמיכה בקרב מצביעי הימין - שהם יהיו הראשונים להיפגע מהשלכות הרפורמה.

לא מן הנמנע שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הוטעה לחשוב על ידי מקדמי הרפורמה כי היא נאמנה לאינטרס הציבורי או שהשינוי המוצע קטן וחסר חשיבות. אך היום הדברים גלויים לעין. בקרוב מאוד יצטרכו מנהיגי הליכוד להכריע האם הם רוצים להיכנע לאינטרסים המסוכנים של האגף הקיצוני בקואליציה או לשרת את האינטרס הציבורי ואת מצביעי מפלגתם.

>>> אפרים פודוקסיק הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים