במהלך היממה האחרונה, בשידור חי, מול כל הציבור בישראל, נפלו המסכות והתברר מה באמת חושבים כל מי שהגו והנהיגו את תוכנית החקיקה הזו בתשעת החודשים האחרונים. יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט, שמחה רוטמן, התייצב מול 15 שופטי בג"ץ והודה: לא מדובר בעניין משפטי - יש פה עניין פוליטי לחלוטין. זה לא עניין של סעיף כזה או אחר, גם לא שינוי חקיקה של סעיף כזה או אחר בחוק יסוד, אלא שאלה של כוח וסמכות. לא רפורמה, כי אם מהפכה.
בהתעקשות שלו לעמוד בעצמו מול השופטים, כשהוא יודע שכל המדינה צופה בו, עם טקסט מוכן מראש שהופץ ברשתות בעודו מתנגח בבג"ץ, חבר הכנסת רוטמן נתן לכולם להבין שהוא בא לסגור חשבון עם השופטים. הוא שב והפנה האשמות כלפיהם - אתם הבאתם את המצב הזה על עצמכם, אלמלא נהגתם כפי שנהגתם לא הייתה נדרשת חקיקה ולא היה נדרש דיון, אתם מסכנים את הדמוקרטיה, אתם תאבי כוח. אתם מחפשים את אהבת הציבור. אתם ואתם ואתם.
וזה נמשך. יושב ראש ועדת חוקה של כנסת ישראל הבהיר, בשידור חי ומול כל שופטי בג"ץ, שהוא כופר בעצם הסמכות שלהם לפקח על הכנסת ולהציב גבולות לרשויות האחרות. כלומר, ורוטמן אמר זאת בדיון מפורשות - מבחינתו הכנסת יכולה לחוקק את כל מה שהיא רוצה, ו"העם יחליט". לא לחינם העיר לו השופט עמית, שניכר היה עד כמה קשה לו להרכין ראש ולהכיל את המעמד יוצא הדופן הזה, שזו דמוקרטיה שמתאימה לוועדת קישוט בכיתה ד'. זה אכן היה מעמד קשה, אבל חשוב, כי רוטמן דיבר את האמת שלו בפרצוף. הוא חשף את כוונותיו האמיתיות אחרי חודשים שבהם הן נעטפו בשלל מילים ועטיפות.
מול השופטים שניסו לברר את גבולות הגזרה שלו להבין עד כמה רחוק הוא הולך, רוטמן סיפק תשובות חד-משמעיות ושירטט באופן ברור את היעד: דמוקרטיה במובן הצר ביותר של המילה, שלטון הרוב שבו לנבחרים יש כוח בלתי מוגבל ואין בית משפט שיעצור אותם. דין אבל בלי דיין זולת הרוב. מהפכה שלטונית ולא רפורמה. דמוקרטיה חסרה וחלולה, שעוברת טוב בסיסמאות אבל משאירה ציבורים שלמים בלי אף אחד שיגן עליהם.
ברגע הזה גם ירדה המסכה מהאובססיה של שותפו יריב לוין לעניין מינוי השופטים, מה שמטרפד פעם אחר פעם כל ניסיון פשרה. לוין לא באמת מוטרד מהגיוון בבית המשפט או מאיכות השופטים, הוא פשוט רוצה לוודא שהשופטים שייבחרו ישתפו פעולה במראית פני דמוקרטיה ולא, חלילה, יתפקדו כשופטים עצמאיים שיציבו להם גבולות. את זה כבר יש להם עכשיו, ומול זה הם באו להילחם עד הסוף כמו שהיה ברור בהופעה של רוטמן.
תוסיפו לזה את הביטול והזלזול של עו"ד אילן בומבך, שמייצג את הממשלה, במגילת העצמאות (לטענתו, מסמך שנכתב ונחתם בחופזה על ידי 37 אנשים שלא נבחרו) ותבינו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. רוטמן, לוין ושותפיהם לא יתנו לזה לקרות. די היה להביט בתיעוב ובזעם שבו עלב יושב ראש ועדת חוקה בשופטים, הזלזול המופגן, בחוסר הנימוס האלמנטרי. איפה דרך ארץ ואיפה תורה, ממי שצמח בערוגות הציונות הדתית.
רוטמן לא הצליח להסתיר את הבוז, לעיתים היה נדמה גם את יצר הנקמה - הנה הוא עומד לבדו מול הרוע בהתגלמותו ומכנה אותם אוליגרכים, אליטיסטים, תאבי כוח מושחתים. לא מעט מהם אגב חובשי כיפה כמוהו או מרקע דתי, אבל זה לא עצר אותו או את שטף הדיבור שלו. איך לא תהיו משוחדים בעניין שנוגע לכבוד, לכוח ולסמכות שלכם, התריס רוטמן. הוא לא עצר גם כשנשיאת בית המשפט העליון ביקשה להזכיר לו שלא בכבודם עסקינן אלא בכבודו ובזכויותיו של האדם הפשוט, האזרח שמבקש סעד מפני כוחם הבלתי מוגבל של נבחרי הציבור, על פי שיטתו של רוטמן.
זה היה אכן היה מעמד יוצא דופן, בתקופה יוצאת דופן. רגע מזוקק שבו המשבר החוקתי והחברתי קם לנגד עינינו באולם ג' של בית המשפט העליון.
ושם, בין תפיסת העליונות של רוטמן לאיפוק שניסו להפגין השופטים, בפער שבין עמדות נציגי הרשות השופטת שביקשו להישאר בעולם המשפט לנציג הבכיר של הרשות המחוקקת שדרש להתמקד בפוליטיקה ובה בלבד - התחברו הנקודות לתמונת המציאות הקודרת. לא פשרה מחפשים כאן, לא תיקון, גם לא רפורמה כי אם שיטה אחרת, חלוקה מחדש של הכוח, עיצוב מחדש של דמותה של המדינה. לא פלא שכל הניסיונות לפשרה מצד כל שוחרי הטוב מתרסקים להם פעם אחר פעם.
סוף סוף, אחרי תשעה חודשים, שמחה רוטמן קיבל את יומו בבית המשפט וחשף את האמת העירומה, אותה כבר אי אפשר יהיה להסתיר. באופן מפתיע. הדו-קרב בצוהרי היום בירושלים עוד עשוי להיזכר כרגע מכונן במאבק על דמותה של המדינה. איזה מזל שהכול עבר בשידור חי.