מי שמכיר את ראש הממשלה יודע שהוא לא חושב במונחי ההווה. התודעה שלו מכוונת על הציר שבין העבר לעתיד, בין מה שהיה לבין מה שייזכר, בין מה שהצליח "להביא" לבין מה שיזכרו שהשיג. כשמצטברים הישגים מהסוג שבנימין נתניהו רואה בהם "מורשת", הוא טורח להזכיר אותם בכל הזדמנות. במרבית המקרים הוא מנכס אליו את ההצלחות הגדולות בצדק גמור – אם בהקשר של הבאת חיסוני הקורונה לישראל, או לחלופין בהקשר של הסכמי אברהם שרשומים בטאבו על שמו, חרף העובדה שלא זכה לדרוך על אדמת איחוד האמירויות לפי שעה, בעוד נפתלי בנט, יאיר לפיד ויצחק הרצוג כבר הפכו למעין תושבים חוזרים שם.
אלא שהסכמי אברהם שעליהם חתם נתניהו על מדשאות הבית הלבן ב-2020 היו מבחינתו רק הקדימון, המבוא לספר, האקספוזיציה של המחזה. בנקודת הזמן הזאת הוא רוצה "להביא" את סעודיה, והוא יודע למה. הסכם נורמליזציה עם סעודיה הוא מציאות שקשה להאמין שאנחנו מדברים עליה בטבעיות כזאת, כדבר שהוא בר השגה ונמצא מעבר לאופק. "עניין של חצי שנה", אמר למשל שר החוץ אלי כהן. "לפני הבחירות בארה"ב", חוזים באופטימיות גורמים אחרים בממשלת ישראל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ייאמר לזכות נתניהו שהוא האמין ביתרונות ההסכם הזה עוד בימים שלרבים הכול נשמע כמו פנטזיה. הרי הסכם עם סעודיה יביא בין היתר לפתיחת קווי תעופה ישירים מישראל, לקשרי תיירות ולהגעה של אזרחי ישראל הערבים למכה, לשיתופי פעולה טכנולוגיים, רפואיים, כלכליים וכמובן ביטחוניים – וזו רק רשימה חלקית. הסכם כזה גם ינתק סופית את המשוואה שהייתה נראית כבלתי ניתנת לניתוק, ולפיה הגעה למדינות ערב המתונות מחייבת מעבר דרך רמאללה.
ברטרוספקטיבה, די מדהים לראות איך השתנה השיח בשנים האחרונות. מדרישה ל"הסכם שלום" עם הפלסטינים (הסעודים הם הוגי היוזמה הידועה מ-2002), לפתע המחויבות הנדרשת מישראל היא "חתירה" לפתרון שתי המדינות, פתיחה בשיחות ישירות, הטבות כלכליות ואזרחיות לפלסטינים, הליכה בצידי הדרך – מבלי לגמוא אותה. איש, גם לא בעולם הערבי, לא יודע להבטיח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול להיפתר, אף אחד בטח לא תמים שזה יכול לקרות מחר בבוקר וגם לא בתוך שנים ספורות, ולא בגלל זה צריך "לתקוע" אפשרויות אחרות. נתניהו, אגב, האמין בזה מזמן, בתפיסת הנכסיות הישראלית כמנוף לשיתופי פעולה שבעבר היו נראים חלומיים. עכשיו מאמינים בזה גם אחרים.
דווקא משום כך, האמירה של ראש הממשלה בריאיון לבלומברג נראית מוזרה קמעה: "הסוגיה הפלסטינית אינה מכשול בדרך להסכם עם סעודיה", אמר והוסיף: "הסוגיה הזאת עולה הרבה פחות ממה שחושבים בחדרים הסגורים". רבים בישראל הרימו גבה על הדברים של נתניהו. "גם אתם אחרי 22 ראיונות באנגלית תגידו שטויות", אמר לי שר בכיר בממשלה. גורם דיפלומטי תהה: "גם אם הדברים נכונים, למה לחשוף את הסעודים ללחץ ולחשוף את ערוותם? ואם הם לא נכונים, מדוע להציג מצג שווא?"
כך או כך, זו החלטה שנראית מעט תמוהה. בטח כשברור שאם יושג הסכם, ממשלת נתניהו תצטרך בכל זאת לעשות ויתורים לטובת הפלסטינים. האם הקואליציה שלו בהרכבה הנוכחי מסוגלת? לא בטוח. אגב, נתניהו ניסה להקטין באותו ריאיון גם את המכשלות הפוליטיות: "האם אני חושב שסוגיות פוליטיות ייפגעו? אני בספק. אם יש נכונות מדינית, אז תימצא דרך פוליטית", אמר. אשרי המאמין.
גורמים בממשלה ששוחחו עם N12 מעריכים שהאנליזה של נתניהו מדויקת – אבל מכיוון אחר. באופוזיציה ייתנו לו את הגב להסכם בדמות "רשת ביטחון" ספציפית לנושא הזה. "נתמוך בכל דבר שטוב למדינת ישראל", אומרים בני גנץ ולפיד. אלא שרשת הביטחון היא מושג חמקמק: אין לה באמת משמעות בשיטת הממשל הישראלית. הרי ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הממלכתי לא ייכנסו לממשלת נתניהו. לפיד לא רוצה ולגנץ אין סיבה אמיתית בהינתן מספר המנדטים הנוכחי. אם בן גביר וסמוטריץ' יחליטו שהוויתורים שהממשלה מתבקשת לבצע בנושא הפלסטיני מרחיקי לכת גם תמורת שלום עם סעודיה – למשל אם יוחלט על הקפאת בנייה ממושכת – לא בטוח שהם יישארו שם. לכאורה זה נושא אידיאולוגי מספיק כדי לפרק את החבילה.
עוד חזון למועד, אבל הינה כדאי שייכתב: לא מן הנמנע שסיפור נרמול היחסים עם סעודיה – כן, דווקא הוא – עלול לסכן את יציבותה של הקואליציה. אם תרצו, זה סיפור בחירתו העתידית של נתניהו. הרבה דברים יכולים להתלכד לאותה נקודת זמן: התפתחויות במשפט או בגישור או במגעים לעסקת טיעון, למשל, הן אלמנט שלא מופרך שיצטלב מבחינה כרונולוגית. נתניהו יצטרך לבחור. האם הוא בוחר במורשת או בהישרדות? האם בסעודיה או בקואליציה? במוחמד בן סלמאן או בצבי סוכות? במלך או בלימור סון הר-מלך? אפשר להמשיך ככה עד אין-סוף, אבל רבים במערכת הפוליטית מדברים על תרחיש הזהב בחדרים הסגורים בשבועות האחרונים. אל תיראו מופתעים אם תפגשו בו גם אתם.
ההסכם עם סעודיה – סיקור מורחב ב-N12: