מחאת אנשי המילואים ניצבת במוקד המחאה הציבורית הסוערת שבה נתונה ישראל מאז ראשית 2023. בעבר ידעה ישראל מחאות של אנשי מילואים שהכריזו כי יסרבו להתייצב לשירות, למשל באינתיפאדה השנייה או סביב ההינתקות מרצועת עזה ב-2005. המחאה הפעם שונה מאירועי העבר בשני היבטים: ראשית, היקפה גדול יותר (משתתפים בה אלפי אנשים), ושנית - מוקד הפולמוס אינו מהלכים במישורים הביטחוני או המדיני כבעבר, אלא מחלוקות פנימיות לגבי צביון המדינה.
סיקור N12:
- פרסום ראשון: מאות מילואימניקים יחתמו על מסמך אי-התנדבות
- 160 קצינים בחיל האוויר הודיעו למפקדים - מפסיקים לשרת מהיום | חשיפה
- עצומת הנגד של לוחמי יחידות עילית: "שירותנו אינו תלוי במצב הפוליטי"
- שר הביטחון גלנט: "זקוק לכל אנשי כוחות הביטחון"
- הרמטכ"ל: "כל מי שקורא לאי-התייצבות בימים האלה פוגע בביטחון המדינה"
מחאת המילואים מגלמת השלכות חמורות על הביטחון הלאומי שחיוני כי ההנהגה והציבור יתנו עליהן דעתם, ללא קשר לזהותם הפוליטית. ראשית, המחאה עלולה "לצבוע" מערכים צבאיים שלמים בגוון פוליטי מסוים, כפי שמומחש בעובדה שרוב מקדמי המחאה הם טייסים, לוחמי יחידות מיוחדות ואנשי אגף המודיעין. שנית, מתחדדת דילמה לגבי הישנות דפוס של מחאת אנשי מילואים גם במקרים דומים (או שונים) בעתיד, למשל אם וכאשר יתקבלו החלטות בעלות ממד טריטוריאלי שיחייבו פינוי יישובים. ושלישית, וכפי שכבר הכריז הרמטכ"ל באחרונה, המחאה עלולה לפגוע בכשירות מערך המילואים, וחמור מכך - לזלוג גם לצבא הסדיר.
מחאת אנשי המילואים מגלמת ערעור תקדימי על הקונצנזוס שרווח עשרות שנים בישראל לגבי הותרת צה"ל מחוץ לוויכוחים הפוליטיים. הדבר מתרחש על הרקע הייחודי שבו נוצר המשבר הנוכחי המגלם את אחד השינויים הדרמטיים ביותר המקודמים בכללי המשחק השלטוניים מאז הקמת המדינה, אך זאת במהירות רבה וללא שיח או הסכמות פנימיות. בעקבות כך, מוצפות בעוצמה רבה מבעבר התהיות לגבי היכולת להמשיך ולקיים בישראל נרטיבים וערכים ממלכתיים משותפים החוצים מחנות פוליטיים, יעד שנציגה המובהק ביותר עד היום היה הצבא.
אויבי ישראל עוקבים בקפדנות אחר המשבר הפנימי על כל היבטיו, לרבות מחאת אנשי המילואים. אותם גורמים מעריכים מזה זמן כי מתערערת בהתמדה הלכידות הפנימית של ישראל שהייתה אחד ממקורות עוצמתה, וכי אין בכוחה כיום לנהל מערכות צבאיות שיזכו לתמיכה פנימית רחבה. אותם האויבים מנסים באמצעות "ניסוי וטעייה" לבחון את הקווים האדומים, הדריכות וכוח ההרתעה של ישראל, כפי שמשתקף במהלכים המתריסים שמקדמים באחרונה איראן, חמאס וחיזבאללה, אשר מעצימים את הסבירות להתפתחות הסלמה מהירה ורחבה גם ללא תכנון או רצון.
מחאת המילואים צריכה להוות איתות חירום מהדהד עבור כלל הגורמים בישראל לגבי הפגיעה הגוברת בביטחון הלאומי בגין ההתבוססות במציאות הרסנית של מאבק פוליטי יצרי, חקיקה נוקשה ומחאה ציבורית רחבה המלווה בשיבוש מרקם החיים. ההגעה לאותו קו אדום מחייבת את כלל הצדדים להתעשת ולהתלכד סביב ערך הממלכתיות שנראה כי מרוקן מתוכן בשנים האחרונות.
הממשלה חייבת להכיר בכך, צודקת ככל שתהיה, שהחקיקה בנושא המשפטי במתווה הנוכחי גורמת נזק בלתי הפיך לביטחון הלאומי, הן בהקשר של הלכידות מבית, והן בנוגע ליחסי החוץ של ישראל (בפרט הקשר האסטרטגי עם הממשל האמריקני) ולפגיעה בדימוי ישראל בעיני אויביה. הדבר מחייב את הממשלה לשוב מיידית להידברות, גם אם זו הסבה תסכול עמוק לכל מי שנטלו בה חלק. מחנה המחאה מצידו נדרש להכיר בכך שקלף מחאת המילואים אשר נועד במקורו לשמש "שוט" הרתעה נגד קידום החקיקה המשפטית, מסב במהירות נזק אסטרטגי-קולקטיבי. הדבר מחייב חשיבה שקולה כיצד להמשיך מצד אחד את המחאה בדרישה לבלימה או לניסוח מחדש של החקיקה, אך מהצד האחר להימנע משימוש בכלי בעל השלכות דרסטיות על הביטחון הלאומי.
בצל המשבר הפנימי המתמשך, ישראל איבדה בשנים האחרונות זמן יקר שחיוני היה לנצל כדי לטפל בבעיות אסטרטגיות קיומיות, ובראשן הגרעין האיראני, הגלישה למציאות של מדינה אחת באיו"ש, והניכור המעמיק בין יהודים וערבים במדינה. במקום זאת, המדינה שוקעת במשבר חריף הנובע מסוגייה הנופלת בחשיבותה מכל האתגרים שתוארו, אולם נראה כי דווקא היא תציב את האיום החמור ביותר על יציבותה הפנימית של ישראל מאז הקמתה.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא אל"ם במילואים, משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. שימש כבכיר באמ"ן וכיועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים